תקשורת

איש אילֵם,

כְּבַד-לָשון

וּכְבַד-פֶּה.

אינו מדַבֵּר

ואינו מבַטֵּא.

לא רק לָאַחֵר

הוא אינו מסַפֵּר.

אפילו לעצמו

הוא אינו מגַלֶּה.

אחות רחוקה

אחות רחוקה שמֵעֵבֶר לים:

חיֵינו

זורמים בנפרד.

עשרות שנות פרידה פרושות בינינו,

וגם האוקיינוס,  וכל מִשבָּריו.

אבל הדם סמיך מן המים:

חוט

דק

וחזק,

שאיננו

נִתָּק,

של קוֵוי-דמיון,

ושל זיכרון,

מחַבֵּר את שתינו,

מָתוּחַ מעל לגלים.

משנֵי עברי הים מפַכִּים

חיים נפרדים

ודומים.

אחות רחוקה

וקרובה.

על הבלוגים

הוותק שלי בישרא-בלוג קצר למדי   –   פחות מחמישה חודשים,  אבל על בלוגים שמעתי כבר קודם לכן,  והרעיון של ניהול יומן באינטרנט עורר בי תמיד תמיהה קלה,  שלא לומר חשדנות:  יש סתירה מובנית בין האינטרנט לבין כתיבת יומן.  יומנים,  כפי שלמדתי להכירם בילדותי,  אמורים להיות משהו מסוג "יומנִי הסודי",  שכותבים בו מחשבות כמוסות,  ואז נועלים אותו במנעול מוזהב קטן וטומנים אותו בעמקי המגירה,  ובהמשך מתקוטטים עם האחים הקטנים שמצאו,  וקראו,  וגילו…   אבל עם הזמן גיליתי,  שלסתירה בין "יומן" לבין "אינטרנט" יש כמה וכמה פתרונות יצירתיים,  וכי היומנים הללו משגשגים ופורחים למרות הבעייתיות הגלומה בהם.

 

בספרו סיפור על אהבה וחושך מספר עמוס עוז,  כי בירושלים של ימי ילדותו כולם כתבו וכתבו.  ולמרות השינוי הגדול שחל בחיינו מאז,  דומה שעניין זה לא השתנה.  גם היום,  רבים כותבים וכותבים.  ניהול יומן,  או בלוג,  גם אז וגם היום,  אולי אינו משקף רק את הצורך להביע סודות כמוסים,  אלא גם את הרצון להתבטא ולדעת שיש מי שקורא ומבין.  וכבר נאמר לא פעם,  שגם רבים ממי שכתבו יומנים מן הסוג הישן קיוו בסתר ליבם, שמישהו ימצא ויקרא אותם.

 

בבלוגים רבים שקראתי גיליתי פן פחות מוכר של החברה הישראלית.  מצאתי הרבה פירגון שלא חשדתי בקיומו,  ושאינו בא לידי ביטוי בתקשורת הקונבנציונלית.  גיליתי הרבה רצון טוב,  תשומת לב,  עזרה הדדית ותמיכה.  אפילו נימוסים,  שבאים בין השאר לידי ביטוי בהקפדה של רבים להגיב לתגובות שקיבלו.   (מובן שיש גם גילויים אחרים,  של גסות רוח,  אפילו של שנאה.  אבל הם יחסית מועטים,  וכבר נדונו במקומות אחרים.)

 

מצאתי גם הרבה כשרונות כתיבה:  אנשים שיודעים לספר על מחשבותיהם ורגשותיהם,  ועל אשר קרה להם,  אפילו בחיי היום יום,  מתוך כישרון-הבעה לא מבוטל,  בכתיבה מלאה הומור ורגש.  אני תוהה אם המורים להבעה בבית הספר התיכון יודעים על כך.  דומה שכמו בהרבה עניינים אחרים,  הדור אינו פוחת והולך.  הרגלי הכתיבה-לאור-העששית של ירושלים-שלפני-קום-המדינה לא עברו מן העולם.  הם רק החליפו מֶדיום. 

רִשמֵי-מסע קטנים

חזרנו היום מיומיים בצימר בגליל העליון:  בקתת עץ קטנה ושלֵווה על צלע ההר.  מצידו האחד של הרכס נשקף אגם החולה  –   ומצידו השני רואים עד לבנון.  כמעט לא ניכרים כאן עקבות המלחמה    –   פרט לחיילים הרבים בצמתים ובמקומות אחרים,  ולעקבות השרפות ביערות.  עין בלתי מאומנת יכולה לחשוד תחילה,  שפשוט מדובר בצבעי השלכת   –  עצים כתומים בצד הירוקים הרגילים;  או באיזו מחלה שפגעה בעצים,  כפי שקורה לעיתים.   אבל כשמסתכלים טוב יותר,  רואים שגם האדמה,  שעליה צומחים העצים האלה,  חרוכה.  באוויר עדיין עומד ריח רחוק של שרפות,  מלוּוֶה באובך קל.  "ראוּת לא טובה",  אומר לי ראש-המשפחה,  ומשאיר את המצלמה בתיק.   למרות החום הכבד (לפעמים נדמה שים-המלח נדד צפונה…) נושבת בערב רוח-הרים קרירה.   בכבישים הליליים השקטים מתרוצצות פה ושם נמיות,  ומרחוק אפשר לשמוע את יללת התנים,  או השועלים.

 

חזרנו לעיר-הולדתי המהבילה.  תמיד טוב להיות בבית   –   אבל,  אחרי אצבע-הגליל,  כמה שטוח וחסר חן נראה כאן הכל.  שום רוח קרירה לא תנשוב כאן החודש,  ומן הסתם גם לא בחודש הבא   –    ובלילות שומעים רק מזגנים ואזעקות של מכוניות…

ועוד משהו קטן (אחרון?) לסוף המלחמה

את זה הסבירו לי לפני שנים:

כשחיילים חוזרים הביתה מן הצבא,

דבר-ראשון הם מורידים תַ'נעליים.

…ואז,  סוף סוף,  גם החייל שלנו חזר.

מחדרו שבקצה המסדרון

אני שומעת את הקול המוּכָּר:

תחילה צונחת נעל אחת,

בכבדות,

על הרצפה.

ואז אני מחכה

וסופרת עוד כמה עשרות שניות:

עכשיו נופלת גם הנעל השנייה.

אבק-לבנון שֶנָּשְאוּ עִמָּן

מתפזר

ושוקע

לאיטו

על המרצפות.

עוד משהו קטן לסוף המלחמה

"קול המוסיקה",

שהופקע באחרונה לטובת "הַגַּל הַשָּקֵט",

למקרה של אזעקת-אמת,

חזר פתאום הלילה

לשַדֵּר במתכונתו הרגילה.

ואחרי חדשות-חצות

אפשר לשמוע שוב

את קול המוסיקה   –

רק מוסיקה,  כל הלילה,

והכל בלי דיבורים.

הנה שטח משוחרר

שדווקא כן הוחזר.

שיר קטן לסוף המלחמה

פתאום,

משום מקום,

בלי קשר לכלום:

זיכרון רחוק מקריית-ענבים:

השבילים במדשאות הנשפכות אל תוך הוואדי.

הצמיחה הצפופה של העצים הוותיקים.

הצִרצור המתמיד של חרקים בעשב.

קריאת המוּאַזִין מן הכפר הסמוך.

והֶמיָה ארכנית של איזו ציפור

שאת שמה מעולם לא ידעתי.

קולות הילדים מהדהדים בזכרוני:

מתווכחים על הזכות ללחוץ על הכפתור במעלית,

דורשים ללכת לבריכה,

מתרוצצים במבוכי השבילים, 

מחקים את מונולוג הציפורים.

צחוקם עדיין מתגלגל על פני המדשאות.

על גדוד הַכִּיבּוּסִיוֹת

משהו נחמד:  אתמול בערב הזעיק אותי ראש-המשפחה לבוא לראות כתבה קטנה בטלוויזיה.  "זה ימצא חן בעינייך",  אמר לי,  ולא טעה.  באתי,  ראיתי,  התמוגגתי:

 

בימי-מלחמה טרופים אלה,  כדי "לא להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת",  מפעיל חיל התחזוקה,  או הלוגיסטיקה,  או יהיה שמו אשר יהיה,  גדוד של כִּיבּוּסִיוֹת.  באמת.  מדובר במשאיות גדולות המכילות מכונות כביסה ומייבשים,  דודי מים,  גנרטורים,  וחיבורים עֲלוּמים לביוב.  גדוד-המשאיות הזה נוסע בצפון ממקום למקום ועוסק בכביסת בגדיהם של החיילים היוצאים מלבנון להתרעננות קלה.  מכניסים את הבגדים המלוכלכים לשקיות מחוררות,  והופה  –  למכונה.  מצידו השני של התהליך הגדודי הזה יוצאות השקיות עם בגדים נקיים ויבשים בתוכָן.

 

בימים כתיקונם אני מבלה חלק ניכר מסופי השבוע בכביסה ותלייה וגיהוץ של מדים מלוכלכים ומלוכלכים-יותר,  ובשבועות האחרונים תהיתי מי מכבס עכשיו את כל המדים-המלוכלכים-עוד-הרבה-יותר של כל החיילים שאינם מגיעים הביתה לשבת.  בשיחות טלפון חטופות שבהן ניסיתי לברר את השאלה (כולל בשיחות-הד"שים החמודות והזכורות לטוב מן הימים של טֶרֶם הֱיוֹת הפלאפונים) קיבלתי תשובה אחידה: "אל תדאגי,  אנחנו מסודרים".  עכשיו אני מבינה איך.

 

חשבתי ביני לביני שלא אתנגד אם,  בסוף המלחמה,  ישלחו גם אלי איזו מִינִי-כיבוסית-גדודית לשימוש ביתי בסופי שבוע.  במחשבה שנייה החלטתי,  שכשתיגמר כבר המלחמה הזאת,  אשמח לכבס את הכל בעצמי.

כשהייתי אחר הצהריים בבית המרקחת שמעתי פתאום מבחוץ מנגינה-כמו-של-לונה-פארק.  ונזכרתי שפעם היה שם,  מחוץ לבית המרקחת,  גלגל אדום קטן עם אורות מנצנצים,  כמו בלונה פארק,  עם כיסא קטנטן שבו היינו מושיבים את הילד ואחר כך מכניסים מטבע.  הגלגל היה מתחיל להסתובב,  והכיסא היה עולה ויורד כשהאורות מנצנצים,  והילד היה יושב שם,  יוצא מגידרו מרוב נחת,  ומנגינת הלונה-פארק היתה נמשכת.  וכשהכל היה נעצר היינו מוסיפים עוד מטבע,  ושוב הסיבוב והאורות והמנגינה והרגליים הקטנות המתנדנדות בהתלהבות.  ואז חֲזָרָה לעגלה.

כמה מזמן היה כל זה,  ואיזה עצב נפל עלי שם אחר הצהריים,  בבית המרקחת:  בלבנון משתוללת מלחמה,  והילד של אז כבר גדל כל כך,  ו"אינו זמין בטלפון" מאז יום חמישי בערב.

והיום יום הולדתי

לפי התאריך העברי.

ואני כמו חוגגת ביני לביני.

רק היום הגעתי לגילי האמיתי,

ואיש אינו יודע מלבדי.

הופ-הופ-טרללה

גדלתי בשנה

על-פי כל שיטות הספירה.

כששנתה נודדת,

וכבר כָּלו כל הקִיצִים,

והבוקר כבר מזדחל מבעד לתריסים, 

היא מעירה,  ביֵאושה,

את האיש שלצידה.

לְאִיטוֹ הוא מגיח מתוך חלומו

(כְּמי שעולֶה מן הרחצה

כששוּלֵי גלימתו הכבדים

הרטובים

מושכים אותו חזרה אל המַים).

הלוּם-שֵינה האיש,  וחלומו עוד עֵר. 

עורו חַם.

נשימותיו איטיות,

מרַסנות

את קצב נשימתה.

זרועותיו חמות וכבדות,

מושכות אותה

אַט אַט

אחריו

חזרה

אל מחוזות

השֵינה.