אחות רחוקה

עדה ק28 תגובות

אחות רחוקה שמֵעֵבֶר לים:


חיֵינו


זורמים בנפרד.


עשרות שנות פרידה פרושות בינינו,


וגם האוקיינוס,  וכל מִשבָּריו.


אבל הדם סמיך מן המים:


חוט


דק


וחזק,


שאיננו


נִתָּק,


של קוֵוי-דמיון,


ושל זיכרון,


מחַבֵּר את שתינו,


מָתוּחַ מעל לגלים.


משנֵי עברי הים מפַכִּים


חיים נפרדים


ודומים.


אחות רחוקה


וקרובה.

28 מחשבות על “אחות רחוקה”

  2. מאד עצוב שהאחות לא קרובה אליך יותר ואינכן נהנות יותר זו מקרבתה של זו.
    תארת את התחושה שלך באופן שנגע מאד לליבי.
    המילים הבודדות בשורה נדמים לחוט הדק שביניכן.
    מה שמקשר ביניכן , אני משערת, זה לא רק הדם אלא גם העובדה שגדלתן יחד וחוויתן את כל חוויות הילדות יחד.

    אהבתי

    להגיב

    • את צודקת בעניין פיזור השורות של החוט הדק, וגם בעניין הדברים הנוספים שמקשרים (כמו שכתבתי, קווי הדמיון והזיכרון). ויש גם דברים נוספים – כמו למשל כשאני מגלה הרבה דמיון באופי של אחותי ושל הבת שלי.

      אהבתי

      להגיב

  3.  
     
    בסדנה וודאי היינו מנתחים – שיר מוצלח של ניגודים סמוכים שהצורה תואמת לרעיון (כמו שקורדליה תיארה) וראויה לציון גם ההשאלה מהאוקינוס שנמשכת לחיים המפכים… אבל, שוב כקורדליה, אני רואה געגועים והחמצה הנתלים בחוט המקשר,
    כי הוא שנותר להזכיר, לנחמה פעוטה.
    ומשהו בי, חטטן כתרנגולת, תוהה מה עומקה של אותה פרידה.
    וצד אחר, נחמד קצת יותר, מתעקש על לשלוח לך חיבוק כעת, –
    אז אכנע לו –
                     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     

    אהבתי

    להגיב

    • קודם כל לעניין האייקון  המחבק   –  הוא בטוח הכי חמוד מכולם,  ורק לאחרונה גיליתי איך מגיעים אליו!  
      באשר לעומק הפרידה  –  זו לבטח לא תוצאה של החלטה שלי,  ולדעתי היא גם לא השיטה המועדפת  –  אבל היא קיימת בהרבה משפחות,  כשאנשים נוסעים לחו"ל לצורך למודים או עבודה,  ובסוף כבר מקימים משפחה ונשארים שם.  אצלנו כולל אורח החיים הזה התראויות של פעמיים בשנה,  המגיעות בעקבות מטסים ארוכים מעל לאוקיינוס,  ותקשורת שוטפת בשאר הזמן. 
      ובעניין מצב הרוח הכללי  –  בתור מאמינה גדולה בכוחן של שורות אחרונות,  חשבתי לתומי שיש כאן גם איזה שהוא מסר אופטימי,  ואני נחרדת לגלות שלא כך הדבר…  חשבתי לשלוח לה את זה ליום ההולדת,  אבל עכשיו אני שוקלת לגנוז אותו,  פן אפיל עליה תוגה מיותרת… 
       

      אהבתי

      להגיב

  4. לעולם לא אוכל לדעת, מכיוון שאני בת יחידה בין שני בנים השתוקקתי תמיד לאחות שתהיה בת ברית ואשת סוד, נכון יש חברות אבל זה שונה.
    ואני כל כך מבינה לליבה של א. שנכנעה לחיבוק קבלי ממני את תאומו הנחבא (כי אינני יודעת איפה למצוא אותו) ואני שולחת רק נציג מהמשפחה.

    אהבתי

    להגיב

    • בעניין החיבוק:  כשאת עורכת את תגובתך, תבחרי ב"עריכה משוכללת" במקום "רגילה",  ואז תגלי גם את החיבוק וגם את האייקונים האחרים.  בעריכה המשוכללת הזאת את יכולה להציב את הסמן במקום שבו את רוצה את האייקון (או שמא יש לקרוא לו פרצופון?).
      הנה,  קבלי בתודה:
                                     
                   
       

      אהבתי

      להגיב

    • בלי קשר לשיר ולחיבוקים הרבים,
      ובלי קשר לגסות הפתאומית של השאלה,
      וגם בלי קשר להכרזתך על סודיות הבלוגים בתגובתך כאן מלפני כמה ימים:
      מצאתי משהו חלקי שאיננו מספיק.

      אהבתי

      להגיב

      • בלוג שלי סודי,בשלך יש השם האמיתי שלך.

        תסלחי לי אבל גסות?איפה בדיוק?שאלה רגילה לגמרי.
        את רוצה לנסות לשאול אותו דבר בצורה עדינה יותר?או שפשוט זה נושאים אסורים או משהו?או שאין זה מקום למציאות אמיתית?
        אני יכול להיות כל דבר,אבל גס לא זוכר שהייתי.

        אהבתי

      • הרעיון הוא שבעל הבלוג, ורק הוא, קובע באיזו מידה הבלוג שלו סודי, ורק הוא בוחר מה לגלות על עצמו ועל חייו ומה לא.
        צורה עדינה יותר לשאול את אותה שאלה היתה יכולה להיות בלי להזכיר את החיבוקים (שאינם קשורים, כפי שציינת), ובלי לדבר על הפיטורים ועל מקום העבודה – פשוט לשאול אם מצאתי עבודה.
        לפי מערכת הערכים שלי היתה כאן גסות, ולא בפעם הראשונה. אתה לא חייב לקבל את מערכת הערכים שלי – אבל גם אני לא חייבת לקבל את שלך. במיוחד מוזר בעיני איך מי שמודע כל כך לרגשותיו ולכאביו הוא כל כך אדיש לרגשות של אנשים אחרים.

        אהבתי

      • 1:אני לא יודע מה מפריע באיזכור של החיבוקים,הרי לא קראתי את התגובות,רק ראיתי שיש סימנים כאלה.
        2:קלטתי כבר שבלוג זה לא המקום לשאלות כאלה כאישיות מדי,אבל עדיין –
        3:גסות?מילה כזאת לא יכולה להתקיים לא לי יד השם שלי ולא לי יד הדברים שאני אומר לפי הגדרה.
        כמו ש2+2=4 ולא 5.
        4.לא הפעם הראשונה?!למה זה מרמז?

        סך הכול רציתי להגיד משהו בקטע החברתי,אם כבר אין לי מה להגיד על השיר.
        לא יצא מוצלח,אפילו להיפך,אבל מצדך לקרוא לזה גסות זה ממש הגזמה.

        אהבתי

      • גסות, מבחינתי, היא התבטאות פוגעת, לא מתחשבת ולא עדינה. מצאתי אצלך התבטאויות כאלה לא פעם. הדוגמה הכי בולטת היתה ביום הזיכרון, ובתגובה שלי שם הזכרתי את המלה "גסות" (או אולי "רמיסת רגשות ברגל גסה"). יש גם דוגמאות אחרות.
        אבל אני מציעה שנניח לזה – אין טעם להפוך את זה למלחמת עולם, מה גם שכנראה לא התכוונת לכלום, וחוץ מזה דברים כאלה יכולים לקרות כשכותבים בשפה זרה.
        אז בוא נחליף נושא ונעבור לעוד משהו לא-הכי-משמח: למה שוב יצאת מהטבעת?

        אהבתי

      • אני לא הייתי מסתתר אחרי תירוצים של "שפה זרה".
        בכל זאת,כשכתבתי,הדבר היה נראה לי תמים לגמרי,אפילו אם עכשיו אני יודע זה לא בדיוק נשמע ככה.והפגיעה אם הייתה הייתה לא מכוונת לגמרי.

        בקשר לקטע מיום הזכרון,- זה משהו אחר לגמרי.
        אין בו אמירות אישיות שלי אלא סיפור ,אפילו אם יש דברים שקרו באמת.הכי חשוב – זה נכתב בצורה כזאת שהדמות המרכזית לא מסתירה את השנאה ואת הרצון לפגוע.ואני לא ראיתי בזה שום דבר פסול,יותר מזה,חשבתי שזה נשמע אמיתי ואפילו די טוב.טוב כחלק מספרות מסוימת.לכל הרגשות הקיימים צריך לתת לגיטימציה.
        אבל שום דבר גס אין שם.עדיין.אם מישהו אומר קללה בציבור זה גס.ואם מישהו לוקח אקדח ומתחיל לירות בכל הכיוונים זה כבר לא גסות,זה משהו אחר.
        גסות זה משהו מכוכלך ונמוך.ולא בהכרח משהו שפוגע.
        ובקטע הזה היו רגשות רבים שכשלעצמם הם תמימים לגמרי,כמו צורך באהבה או צורך בתשומת לב.רק שם זה הגיע לקיצוניות והפך להיות ההיפך.אבל בשביל זה קיימת הספרות,בשביל דברים קיצונים,לא יום יומים.

        אין לי מה לעשות בטבעת.היא לא כמו שהייתה.זה רק אני ואת וקורדליה.אסנת כמעט שלא מתייחסת ולא עונה אפילו למיילים.

        אהבתי

      • אני אמנם לא לגמרי מסכימה עם ההגדרה שלך ל"גסות", אבל מעניין מה שאתה כותב שם על הפוסט של יום הזיכרון. מה שממש מעניין זה שאתה הרבה יותר מודע למה שאתה עושה ממה שנדמה לפעמים. וזה טוב. רק שאני לא כל כך זוכרת מה שהיה שם, כי נדמה לי שבכלל מחקת את הפוסט.
        איך שלא יהיה – נראה לי שהעניין סגור. לא נגרם נזק – הכל בסדר.
        ואני מאחלת לך הצלחה בטבעת החדשה.

        אהבתי

      • אני מודע ,- הרי אני הכותב,האל,כי הכותב יוצר עולם שלם,הוא אמור לדעת הכול.

        וכמו שכתבתי לקורדליה:אין שום טבעת חדשה,זה סתם.

        אהבתי

    • פעם קראתי ספר ילדים שנקרא, נדמה לי, The Princess and the Goblin. יש שם הסבר מעניין על הגעגועים. הקשר בין אנשים מתואר שם כחוט שמחבר פיזית את הלבבות שלהם. כשהאנשים מתרחקים זה מזה, החוט, מטבע הדברים, נמתח, ומכאיב ללבבות. וזהו כאב הגעגועים. קצת פלסטי וילדותי, אבל יפה.

      אהבתי

      להגיב

כתיבת תגובה