פָּעוֹטָה

בשִׂמלוֹנֶת מתנוֹפֶפֶת

מציגה בגאווה

את נעליה הקטנות

החדשות,

מחייכת

נבוֹכָה

וקצת חוששת

מוכנה לִמנוּסָה,

כל העת בודקת

מזווית עינָהּ

איפה אמא.

משהו לשעת השינה

כשהיתה הקטנה שלנו קטנה באמת,  היא העבירה את שלושת החודשים הראשונים לחייה בתוך עגלת-התינוקות שלה.  זו שימשה לה כמיטה,  והקטנה היתה זעירה עד כדי כך,  שהמקום הספיק לה בנוחות רבה.  חורף קשה ירד עלינו בשנה ההיא,  ושלושה תינוקות בני יומם מתו בלילות הנגב הקרים בשבוע שבו נולדה.  רופא התינוקות במחלקת היולדות זקף מולי אצבע מזהירה: "את מתחייבת לדאוג ל-21 מעלות בחדר כל הזמן  –  או שאני לא משחרר את הקטנה הביתה."   התחייבתי.  דלק איפוא התנור בחדר השינה שלנו יומם ולילה,  והקטנה ישנה שם לבטח בתוך עגלתה,  נושמת בשקט את נשימותיה הקטנות,  והחדר נמלא בריחה החם והמתוק.  דודה חרוצה שלי מילאה ציפית פרחונית של כרית במה שמילאה,  וזו היתה שמיכת הפוך הראשונה של הקטנה.  היא כיסתה את כולה בשלמותה,  ועוד נותר עודף.

 

רק כשמלאו לה שלושה חודשים,  והאביב החל להפציע,  עברה הקטנה לישון במיטת תינוקות, בחדר הילדים, כשאחיה בן השלוש מאכלס בגאווה את מיטת הנוער החדשה שלו.  חדר הילדים היה קטן מאד,  ואת המיטות סידרנו בצורת ר',  לאורך שני קירות סמוכים,  כשהילדים ישנים ראש ליד ראש.  הקטנה אבדה כמעט לגמרי בתוך המרחבים החדשים של מיטת התינוקות.  מן הסתם נתחוור לה פתאום,  עד כמה גדול הוא עולמנו.  אפילו הצעצועים ששתלנו לידה לא יכלו לריק הגדול שמסביבה.

 

בחודשים הבאים התנהל מדי ערב סדר השכבה קבוע:  אחרי האמבטיה שלה שיחקה הקטנה קצת במיטתה,  בדקה באצבעותיה הזעירות את הצעצועים שסביבה,  ובחנה בסקרנות את המוֹבַּייל שהיה תלוי מעל לראשה,  כשהסוסים דוהרים בו באיטיות לצליליו של שיר ערש.  בינתיים עבר אחיה בשלום את האמבטיה שלו,  וכשחזר לחדר,  מפזז ומפוּזָ'ם ומדיף ריחות סבון,  ישבתי איתו במיטתו וקראתי לו סיפור.  הקטנה,  שחיכתה לנו בסבלנות כל זמן האמבטיה שלו,  הקשיבה גם היא ממיטתה,  קרוב-קרוב אלינו.  כשכבר ידעה לשבת,  שלשלה את רגליה דרך סורגי המיטה והציצה בנו עם המוצץ שלה בתשומת לב,  עוקבת גם היא אחר העלילה,  ברגעים נדירים ולא אופיינים של שקט.

 

פעם אחת הכריעה אותה העייפות.  כשחזרנו לחדר מן האמבטיה של הבן,  מצאנו אותה ישנה שנת ישרים במיטתה,  פניה הרדומים עדיין מופנים לכיוון המיטה שלו  –   למקום בו ידעה שנשב אחר כך ונקרא.  אני תוהה אם זכרה,  כשהתעוררה מוקדם בבוקר למחרת,  שהפסידה את הסיפור שלה.  ואולי הצליחה לשמוע חלקים ממנו מתוך שנתה?  לעולם לא נדע.

ליַד בריכַת הנוֹי הקטנה

חבצלוֹת המים פורשות את עליהן אל מלוא קוֹטרָם:  מרבד ירוק,  מנוקד לסירוגין בפרחים חיוורים,  מאירים כפנסים.  בקָרַחַת-המים הקטנה,  הנקִייה מעָלים,  נשקפים ענפי העץ,  והשמש,  בדרכה מערבה,  מסתתרת ביניהם.  דגי הזהב שוחים בעצלתיים,  מעוררים אַדווֹת קטנות במים,  ובָבוּאַת השמש מתערפלת ונרעדת ונרגעת שוב.

ועל כל זה  –  קולות פיכפוך המים מן המִּזרָקָה המאוּלתֶרֶת.

הֶמיַת היוֹנִים שעל אדן חלוני:

שיגרַת יוֹמָן שאינה מופרעת.

הגירגור הבלתי פוסק.

חִיבּוּטי הכנפיים,  בלי חִיבּוּטי הנפש.

נחישותן השלווה.

יוֹנִים אינָן מאמינות בפשָרָה.

נושאות זֶרֶד ועוד זרד, 

מָנָה אחר מנה,

כּמִנחָה קלוּשָה,

לִבנוֹת את קינָן.

דווקא כָּאן.

גם כשאיני מַרשָה.

השאלון

מיכל איתגרה אותי והעבירה אלי את שרביט השאלון של ברנאר פיבו.  למרות שקשה לי עם "הכי בעולם"  (יש כל כך הרבה "הכי"!),  אני מנסה.  ותודה למיכל על האמון שנתנה בי:

 

1.  מה המלה הכי אהובה עליך בעולם?

שאלה קשה.  אני אוהבת מלים שצלילן מתוק.  כמו למשל המלה האמהרית הוּלַתָאצְ'נְם (="גם אנחנו שנינו"),  כשהיא מבוטאת על ידי דובר אמהרית מלידה.

 

2.  מה המלה הכי שנואה עליך בעולם?

"בעצם",  "למעשה",  ו-"ממש",  כשמשתמשים בהן כ"סותמי חורים" בזמן הדיבור (בעיקר בזמן דיווח חדשותי "מהשטח"), כשהן מרוקנות לגמרי ממשמעותן.  אם למישהו ברחה המלה הדרושה לו, מוטב שינשום קצת ויחכה רגע עד שהיא תחזור אליו.  אני כמאזינה מוכנה לחכות.  לא בוער.

 

3.  מה מדליק אותך מבחינה יצירתית,  רוחנית,  רגשית?

מוסיקה.

 

4.  מה דוחה אותך?

תוקפנות מילולית,  בעיקר כשהיא מופיעה במסווה של רוחניות יתירה.

 

5. מה הקללה האהובה עלייך בעולם?

אני לא אוהבת קללות,  אבל לא ממש יכולה להסתדר בלעדיהן.  היות שלמרבה הצער העברית ענייה מאד בקללות ראויות לשמן,  אני נאלצת להסתפק בקללות בערבית ובאנגלית.  לפעמים אני נהנית להשתמש בקללות עבריות חגיגיות מהדור הישן,  כגון "תיפח רוחו הארורה",  או "ייכנס הרוח באבי-אבות-אבותיו".

 

6.  מה הצליל האהוב עלייך בעולם?

יש אינסוף צלילים אהובים.   בין השאר,  טיפות גשם על גגון פלסטיק.  או קולות השיחה שתינוקות מנהלים עם אצבעות הידיים שלהם כשהם מתעוררים מוקדם בבוקר.

 

7.  מה הצליל הכי שנוא עלייך?

יש הרבה:   אזעקות.  קול הזוועות שהרדיו משמיע לפני סיסמת "נחש צפע" ודוֹמֶיה.  רעשים חזקים פתאומיים.  רדיו חזק.

 

8.  באיזה מקצוע היית רוצה לעבוד (חוץ מאשר במה שאת עובדת בו היום)?

כתיבה.

 

9.  באיזה מקצוע לא היית רוצה לעסוק בשום פנים ואופן?

הנהלת חשבונות.

 

10.  אם גן עדן קיים,  מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך,  כשתיכנסי דרך שערי גן עדן?

"סוף סוף!  אנחנו מחכים פה כבר המון זמן!"

 

בנוגע להעברת השרביט (אני ממש גרועה בזה): 

השאלון פתוח לכולם!  כל מי שרוצה  –  מוזמן לענות.

אתמול בערב ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא "מזימות זרות",  או משהו בדומה לזה (השם המקורי:  The Interpreter)  –  עם ניקול קידמן ושון פן.  העלילה היתה סבוכה למדי  –  משהו על מלחמות באפריקה,   וטרור,  והשירות החשאי והאו"מ.  היות שבו זמנית הייתי עסוקה בעוד כמה דברים,  לא עקבתי אחר העלילה בריכוז הדרוש,  ואני לא בטוחה שהבנתי הכל.  אבל דבר אחד משך את תשומת לבי:  ניקול קידמן סיפרה שם על תרבות הנקמה והאבל בשבט אפריקני מסויים,  "שבט קוּ",  היא אמרה,  ואני אפילו לא יודעת אם זה שבט בדיוני,  או שהוא קיים באמת.  היא סיפרה כך:  כשמישהו שם מורשע ברצח,  זורקים אותו למים כשהוא כפות בחבלים,  מתוך סירה ששטה בנהר.  מכאן ואילך,  מה שיקרה לו תלוי בהחלטה של משפחת הנרצח.  אם הם יושבים בצד בחיבוק ידיים,  הרוצח יטבע,  והצדק ייעשה,  והנקמה תושג.  אבל אם הם רוצים,  הם יכולים לקפוץ לנהר ולהציל את חייו.  במקרה זה אמנם אין נקמה,  אבל יש משהו אחר:  בני משפחת הנרצח מכירים בכך,  שהחיים אינם תמיד הוגנים.  הם בוחרים להמשיך לחיות,  במקום לשקוע לנצח באבל ובנקמה ובצער שאין לו סוף. כי הנקמה,  כך אמרה שם הדמות שגילמה ניקול קידמן,  היא צורה עצלה של יגון:

"Vengeance is a lazy form of grief."

אני חשבתי שזה ניסוח מבריק,  ושמקופלת בתוכו אמת עמוקה מאד,  ורשמתי את הדברים בראשי,  כדי לכתוב אותם הבוקר.  כדי שלא אשכח.

שוב שלחתי את היונה

לראות אם קַלּוּ המים.

ריחפה היונה כה וכה

באוויר רווי האדים

על פני המים הגואים

ולא מצאה מנוח לכף רגלה הקטנה.

שבה אלי יונתי,

שמוטת-כנף,

ועלה של זית אין בפיה.

טֶרֶם.

אולי מחר אשלח שוב את היונה

לראות אם רָגעוּ המים.

אולי לא תשוב אלי עוד.

ואולי אז אדע

כי נחו המים מִזַּעפָּם.

ואז אולי תרד גם

שמיכה רקומה של שלווה,

להַחֲנִיק בדַקּוּתָהּ הַקַּלָּה,  הרחוּמָה,

את זַעמִי הַגּוֹועַ.

על הפגנות ועל שחמט

אתמול השתתפתי בהפגנה בכיכר רבין.  זו היתה ההפגנה הראשונה בחיי. יש להניח שגם האחרונה. 

 

אין לי אמון רב בהפגנות.  הן מספקות הזדמנות לשחרר קיטור, נותנות למפגינים הרגשה שהנה הם "עשו משהו".  זאת הרגשה נעימה,  ואני מבינה אותה.  אבל בפועל אין לה על מה להתבסס.  הפגנות לא משיגות הרבה בדרך כלל. הן לא יכולות להחליף את העשייה האמיתית,  הפוליטית ו/או החינוכית.

 

בכל זאת שיננתי לראש המשפחה כל השבוע,  ש"הפעם חייבים ללכת."  כדי שיידעו שם במושב הלצים הזה,  שאנחנו עדיין מאד כועסים.  כדי שלא יתעוררו בהם הירהורים שאולי אפשר לטייח גם את הפיאסקו הזה. אנחנו לא פריירים,  וככה.

 

ראש המשפחה הפנים את תלמודו,  חזר אתמול מן העבודה בשעה מוקדמת,  ואמר לי "בואי להפגנה."  האמת,  לא ממש התחשק לי  –  בערב האביך הזה העדפתי לשבת בשקט  מול המרקע הסוער  –  אבל כבר לא היה לי נעים.  לפני שיצאנו מהבית הספקנו לשמוע את דדי צוקר אומר בטלוויזיה,  שהפגנות לא משיגות כלום,  ושבהפגנה הזאת יש אווירה של תליינות,  והוא לא ישתתף בה.  "אתה רואה,"  ניסיתי את מזלי אצל ראש המשפחה  –  "דדי צוקר,  שמאלן ותיק,  לא ישתתף,  ועוד אומר את מה שאני אומרת כל השנים.  בוא נישאר בבית."  אבל ראש המשפחה מתעצבן כשמשנים לו תוכניות ברגע האחרון.  זה נראה לו הפכפך.  זה מנוגד להשקפתו.  אמרתי לו:  "אבל אם הממשלה תיפול,  נקבל את נתניהו."  והוא ענה לי,  בצדק:  "תמיד את יכולה למצוא תירוץ למה עכשיו זה לא הזמן המתאים.  מוכרחים להראות להם שעיננו פקוחה,  ושאנחנו דורשים דין וחשבון." אז נכנעתי והלכתי. נסענו.

 

לראש המשפחה יש ותק תל אביבי מרשים.  הוא שועל חניות מנוסה.  מרחוק הוא מריח,  באיזה רחוב קטן וחשוך נמצא איזה חריץ של חניה.  חנינו אי שם ליד בית החייל,  צעדנו חצי שעה באובך,  שירד נמוך עד גובה העיניים והנחיריים,  ושמשום מה היה גם דביק במקצת,  והגענו אל לב האירוע.  כל כך הרבה אנשים ביחד לא ראיתי מימי.    לכיכר עצמה בכלל אי אפשר היה להגיע,  ואנחנו שירכנו דרכנו בקושי בשוליה, אחרי זוג צעיר מאד ודתי מאד,  שהשתמש בעגלת התינוק שלו כמפלסת מוקשים. אני נאחזתי בשולי חולצתו של אלוף נעורי,  פן יישמט מידי ואלך לאיבוד בלעדיו בתוך ההמון הסוער. תוך כדי כך השתדלתי לא לשכוח לנשום.

 

קולו של עוזי דיין הדהד בכל הרמקולים,  ודמותו נשקפה ממסכים גדולים.  אבל לראות אותו במסך אני יכולה גם בבית.  עוזי דיין חזר והכריז במרווחים קצובים:  "לכו הביתה.  לכו הביתה"  –  עד שעלה בדעתי,  שאני מוכנה ומזומנה לקבל את המלצתו.  גם ראש המשפחה השתכנע מהר.  ברחנו לרחוב צדדי,  וצעדנו חזרה לכיוון בית החייל.  חזרנו הביתה עייפים ונבוכים מעט מפעילותנו הפוליטית הראשונה והמפוספסת קמעא.

 

ונניח שהממשלה תיפול.  ונניח שנישאר בלי נשיא,  בלי ראש ממשלה, בלי שר ביטחון, בלי שר משפטים,  בלי שר אוצר,  אולי גם בלי שרת חוץ. נוכל להתנחם בכך ששר רווחה כבר יש,  אם כי רווחה אין.  ושרמטכ"ל ומפכ"ל גם יש,  בינתיים.  אבל בכל זאת,  אל תוך הסדק  הגדול שיווצר עלול לדלג בחיוך מדושן הדובדבן שבקצפת: נתניהו.  אז מה עשינו בזה?  הבענו את זעמנו,  הבהרנו את עמדתנו, ונפלנו מן הפח אל הפחת.

 

מה שמזכיר לי את משחק השחמט.  מימי לא הצטיינתי במשחקי קופסה (שש-בש ודמקה ומונופול ודומיהם). לא הצלחתי להפנים את החוקים. "את יכולה לקנות רחוב,"   אמרו לי תמיד ב"מונופול".  אבל מה אני אעשה עם הרחוב אחרי שאקנה אותו,  מעולם לא הבנתי.  דא עקא,  את החוקים של שחמט דווקא איכשהו קלטתי.  עד היום אני זוכרת את הפעולות המותרות בכלים השונים, את הרץ והטוּרָה עתירי היכולות,  את הדילוג החינני של הסוס,  את המלכה הכל-יכולה,  ואת המלך חסר האונים במקצת,  שמסתתר בשולי שמלתה.  בשביל לשחק שחמט לא מספיק לדעת את כל זה  –  צריך גם שכֶל,  תכנון של כמה מהלכים מראש,  ראייה לטווח רחוק.  לא תכונות שהצטיינתי בהן בגיל שלוש עשרה.  קיץ אחד שיחקתי שוב ושוב נגד גיסי הטרי,  והוא חזר והכה אותי שוק על ירך.  אני זוכרת את הזעם המעַוור שתקף אותי כשהוא "אכל" לי את הרץ.  הנה הנה אנקום,  ויהי מה.  אני "אוֹכַל" את הטורה שלו.  גם אם קִצי יבוא מיד לאחר מכן.

 

ואכן בא.  אני השלכתי באלגנטיות את הטורה שלו אל מחוץ ללוח,  למרות הקול הקטן של ההגיון שאמר לי,  שבכך אני חושפת את המלכה שלי לגרוע מכל.  "אחר כך אחשוב על המלכה",  אמרתי לעצמי.  "עכשיו אני רוצה ליהנות מן הנקמה המתוקה."  המתיקות לא ארכה זמן רב.  הרץ השני שלי נפל חלל מיד,  כמה מהלכים אחר כך שבקה המלכה חיים לכל חי,  והאויב דהר היישר אל המלך.

 

שח-מט.  סוף משחק.  הפסדתי.

מֶטֶאוֹרוֹלוֹגיָה

השרב הכבד מביא בכנפיו את האָבָק הדק מן הסהרה.  ויחד אתו מתגנבת ובאה מָרָתִי השחורה. האוֹבֶך הצהוב-כתום-עָכוּר הזה מתנחל בנשמתי,  חוסם את כל פתחי האוורור של מחשבתי,  ומוריד על ראשי מועקה כבדה.  נמוכים,  נמוכים וחסרי רחמים השמַיִם,  סוגרים עלי באִיּוּם.  היובש נושב בִּפרָאוּת.  אין אף טיפה אחת של לַחלוּחִית לנֶחָמָה.  מן הסתם עוד אשוב ואצוף אל פני השטח כשהאוויר בחוץ יחזור לנשום במקצבים צלולים יותר.  בינתיים אני בכוננות ספיגה.  מחַכָּה עמוק בתוך החול. עד שֶיֵּקַלּוּ הַמַּיִם.