יְפִי צְמִיחַת הַתַּפּוּחִים:

מַחֲלִיפֵי-צְבָעִים בִּסְבַך הָעֲנָפִים

מַסְמִיקִים מֵאֲחוֹרֵי תַּלְתַּל-עַלְוָה

מְצִיצִים מִמַחֲבוֹאָם בָּרוּחַ הַקַלָּה –

 

וְרַק הַטַּעַם מְאַכְזֵב

 

יֶשְׁנָם דְּבָרִים אֲשֶׁר מוּטָב לָהֶם שֶׁלֹּא יֵצְאוּ

מִן  הַכֹּחַ  אֶל  הַפֹּעַל:

תָּמִיד יִהְיֶה מַרְאָם,  מִמֶּרְחַקִּים,

קָסוּם יוֹתֵר

 

               *

 

בלי (או עם) קשר:

שנה טובה לכולם!  אני מקווה שנוכל לכל העננים המאיימים שמתאספים באופק ("חשרת עננים" קראו להם הבוקר במאמר המערכת של הארץ)    –   ושהם יביאו עמם בשבילנו רק גשמי ברכה.

א-פרופו הגשם:

סמוך ל- Wicklow שבדרום-מזרח אירלנד בחר עבורנו ראש המשפחה מסלול הליכה בן שעתיים,  המתפתל בין יערות ואגמים ופסגות הרים.  זה לקח יותר משעתיים, בין השאר משום שבניגוד לארץ הקודש,  שבה מחושבים המסלולים על פי  זמן-הליכה ברוטו (כולל מנוחות,  צילומים ותלונות סתם),  מחשבים האירופאים  את זמן ההליכה נטו.  עצרתם להשתין בדרך?  זב"שכם. 

ברגע שהתחלנו ללכת התחיל לרדת גשם.  זו איננה תופעה נדירה באירלנד,  גם לא באוגוסט,  אבל אנחנו הרגשנו כגיבורי אגדת-פלאים.  מובן שסחבתי אתי מטרייה אל מעבר לים,  אבל בתחילת המסע הרגלי החלטתי להשאיר אותה באוטו  –  גם כי הייתה כבדה מדי,  וגם,  בינינו,  מי כבר הולך במסע רגלי על פסגת הר גשום עם מטרייה (התשובה:  אף אחד;  מי שיש לו שכל נשאר ביום כזה בבית).

מדי רגע התמעטו המטיילים הנבונים סביבנו,  עד שנשארנו בבדידות מזהרת  –  אבל לא איש כראש המשפחה יוותר על טיול מתוכנן.  הגשם אמנם לא היה חזק במיוחד, וכל העניין דמה יותר להליכה בתוך ערפל  (מה שהשפיע לרעה גם על הראות,  כמובן;  ואף על פי כן היה המראה מהמם),  אבל בכל זאת אחרי כחצי שעה כבר היינו רטובים למדי. למרבה המזל הגנה עלינו העלווה העשירה של היער כמיטב יכולתה,  וגם לא היה חשש לברקים:  זה היה גשם רגוע.  בשלב כלשהו  נפל עליי רעב כבד,  אבל היה לנו רק תפוח (ראש המשפחה אינו הולך לשום מקום בלי תפוח),  ואני נאלצתי להסתפק בו,  למרות שאינני מחבבת תפוחים. 

כשהלכנו בראש ההר (קרחת-יער עם סבך עבות מאד משני צידינו),  נעצר פתאום מולנו תיש:  זוקף ראש עם זקן וקרניים וכל השפִּיל,  עומד באמצע השביל במרחק של כחמישים מטרים מאתנו וסוקר אותנו בהבעה של – 

By hook or by crook ,  בחיים אני לא נותן לכם לעבור.

ומה נעשה?  ולאן נלך?  אי אפשר,  אחרי שעה וחצי של הליכה במסלול-טבעתי-של-שעתיים,  לחזור לאחור. 

–  אין מצב שהוא נותן לנו לעבור,  אמרתי.  הרי הוא ראש השבט,  אבי האומה,  על פיו יישק דבר.

אבל ראש המשפחה לא ויתר:

–  בואי,  בואי,  אמר לי,  אל חשש.  בצ'יק אני משכנע אותו לזוז הצידה.

אין לי מושג מה הוא תכנן לעשות,  אבל למרבה המזל,  כשהתקרבנו קצת,  נמלך אבי-האומה בדעתו.  אולי השתכנע שאנחנו מפחידים יותר ממנו (ללא ספק נראנו מפחידים למדי ונוטפי מים,  וגם דיברנו ,  בראש ההר הבודד,  שפה שהוא מן הסתם לא הבין). מכל מקום,  הוא ירד מן השביל ונעלם בתוך הסבך במורד ההר. נשארנו לבדנו בבדידות הפסגה,  כשרק קולות הפכפוך הקלים של הגשם ודנדון-פעמונים של פרות רועות במרעה מרוחק משמשים לנו כבני לוויה.

איזו תמונה סוריאליסטית: גשם עיקש בראש הר אירי,  כל האירים מתחבאים בבתיהם,  ורק כמה אסטרונאוטים רטובים מישראל צועדים על הפסגה,  משקיפים ממנה אל יפי-הנוף המצועף במסך-מִמטָרים,  אוכלים תפוח שהם לא אוהבים ומתעמתים עם תיש.

עוד פירור:

…ואחרי הטיסה הנ"ל (מהפוסט הקודם), ואחרי כל טלטולי הדרך, ואחרי שהגענו למלון והשתקענו בו והכל היה כשורה: שוב הדחף המוכר הזה שאין בו עוד חפץ,  כמו רפלקס מותנה,  אחרי ולמרות כל הזמן שכבר עבר    –  הדחף שלובש פתאום צורה ושם ברורים:  לצלצל לאמא שלי,  להודיע שהגענו בשלום ושהכל בסדר,  שהמלון נחמד ושמזג האוויר נעים,  שאפילו יש טפטופי גשם,  באוגוסט. 

והרי כבר יותר משלוש שנים שאין עוד צורך לצלצל.

וְאֵלֶּה תעתועי השמש שֶנִּצְפּוּ מחלון המטוס (אחר-הצהריים,  הכיוון  –  מערב):

למטה  –  הים התיכון נראה כריקוע זהב. 

בתוכו פזורים האיים. 

קצתם מזכירים פירורים שנשרו כלאחר-יד מכיסיו של בורא-העולמות בשעה שהיה עסוק בענינים חשובים יותר. 

ויש שמצבי הצבירה מתהפכים בתוך הסַנְוֵרִים,  והאיים נדמים לטיפות-אגמים שצנחו בַּאֲשֶר צנחו ונִקְווּ באשר נִקְווּ: 

טיפות-איים בתוך ריקוע זְהב-הים.

שתי מגרעות לסתיו:

האחת,  שפתאום מתחילים לדבר על חיסונים נגד שפעת.  תמרוני ההתחמקות שלי מפניהם משתכללים ככל שמתרבים פלחי-האוכלוסיה שמומלץ לחסנם.

והשנייה,  שיום הכיפורים שוב מתקרב עם חרדתו העמומה.  במוצאי יום הכיפורים אני תמיד נושמת לרווחה ואומרת,  איזה יופי,  עכשיו יש לי שנה של שקט ממנו.  וכשמגיע הסתיו אני נחרדת לגלות כמה מהר יכולה שנה לעבור.

ועוד לא אמרתי כלום על ה-20 בספטמבר.

אבל:  בצידי מסלול ההליכה בפארק כבר פורחים החצבים.  איך זה נחמד לחזור ולחלוף על פניהם בכל סיבוב.  וכמה הם גבוהים!  הם מגיעים לי כמעט עד לכתפיים,  וחלקם אף למעלה מזה.

הוא שנאמר:  החצב פורח,  הקיץ בורח,  הסתיו אורח.  אמן ואמן.

כמה הערות בענייני אקטואליה:

השבוע הפכתי והפכתי בכתבות ומאמרים על הילדים האתיופים שלא נמצא להם מקום בבית הספר.  מעבר לשערורייה הברורה הכרוכה בכך,  הציקה לי העובדה שלא הצלחתי בשום אופן לפענח את מה שעומד בבסיס הענין (מלבד הגזענות): מי רוצה מה ומי דורש מה ומי לוחץ על מי ולמה. ומדוע לא התחילו אצלנו לשבת על המדוכה באחד ביולי במקום באחד בספטמבר.   ולמה התקשורת,  שמשליכה את נפשה מנגד למען זכותי לדעת,  אינה טורחת עוד קצת כדי לרפד את הידע המוצע בכמה דברי רקע ובהסברים.

                                                                                             *

כבר כמה שבועות אני עוקבת בתדהמה אחרי הקלקול היזום של יחסי ישראל עם תורכיה.  אפילו אי אפשר לקרוא לזה הִדרדרות: זה דִרדור אקטיבי.  אחרי שהשגריר התורכי הושב כאן בבושת פנים בכיסא של הדובון-הכי-קטון,  גם אי אפשר לטעון כנגד התורכים שהם מתנהגים כמו בגן ילדים;  כי  –  איך לומר בעדינות   –   הרי אנחנו התחלנו.  אני תוהה אם המנהיגים האלה נותנים לעצמם דין וחשבון על הנזקים הגדולים,  לטווח ארוך,  שכל אחד מהם גורם לבני עמו (נניח,  במישור התעסוקתי?).  סביר להניח שתורכיה פועלת משיקולים פוליטיים אזוריים,  ואולי בהמשך תניב פעילותה הזאת גם פירות כלשהם לטובתה. אבל בהקשר הגיאופוליטי אני תמיד נזכרת במה שסיפרו לי פעם שרפול אמר על ברית המועצות (כשעוד הייתה קיימת) בריאיון ברדיו:  לרוסים יש פצצות אטום,  אבל אין להם כרוב.  לא יודעת מה יהיה ומה לא יהיה לתורכים,  אבל על מה שלא יהיה לנו אני אפילו פוחדת להתחיל לחשוב.

                                                                                            *

דבר אחד ברור:  ארדואן וליברמן הם זוג משמיים.  שניהם שווים את משקלם בזהב,  ושניהם ראויים זה לזה באופן מושלם.  היה נחמד לארוז את שניהם ולשלוח אותם לבילוי משותף על אי בודד:  שם היו יכולים ללבן את הבעיות ביניהם,  לטפח את כבודם האבוד ולתרגל הפעלות שרירים והורדות ידיים איש על רעהו.  אנחנו בינתיים היינו יכולים להסתדר כאן לא רע בלעדיהם.

                                                                                            *

אף כי,  גילוי נאות:  קולו של ליברמן לא נשמע בימים האחרונים.  דומה שבלעה אותו האדמה.  לא מן הנמנע שקיבל מהבוס שלו הוראה מפורשת לסכור את פיו לעת הזאת;  הוראה נבונה,  יש להודות   –  רק חבל שלא ניתנה (ויוּשׂמה) כמה שנים מוקדם יותר.

רסיס שוויצרי (די גדול בשביל רסיס,  בעצם):

אחד המקומות המתוירים ביותר בציריך (מלבד העיר העתיקה הנחמדה,  על סימטאותיה הצרות והציוריות ובתיה המסוידים בצבעים שונים ומצוידים בחלונות ובתריסים ערבים-לעין) הוא Bahnhof Strasse  –  "רחוב-תחנת-הרכבת"   –  הנמתח במקביל לנהר ה-Limmat ,  בין האגם לבין תחנת הרכבת המרכזית.  נוסעות בו חשמליות בלבד,  ומשני צידיו יש מדרכות רחבות עם עצים גבוהים (בדרך כלל עצי Maple ,  "העצים של קנדה", או שאולי אני מבלבלת עם משהו אחר).  בדומה ל-Magnificent Mile של שיקגו,  הוא מציע גם חנויות יוקרה מפוארות ויקרות,  שבהן אפשר לקנות (או, ליתר דיוק,  לראות,  כי המחירים בשמיים) הכל,  אבל בעיקר בגדים,  תיקים,  נעליים,  בשמים, תכשיטים ושעונים.

הו,  השעונים השוויצרים.  יש האומרים שזה בגדר מצווה,  לקנות שעון שוויצרי כשנוסעים לשוויץ.  דעתי השלילית על שעונים מכל הלאומים כבר נזכרה בבלוג הזה לא אחת ולא שתיים,  אבל ראש המשפחה הוא חובב-שעונים מושבע,  ובמסעו הנוכחי חשקה נפשו בשעון חדש.  חרשנו אפוא את Bahnhof Strasse לאורכו ולרוחבו וסקרנו את כל השעונים שהוצעו בחלונות הראווה שלו,  עד שראשי היה כבר סחרחר לגמרי. 

שעוני גברים הם בדרך כלל מפלצות איומות,  בעובי של כמעט סנטימטר ובמשקל תואם, והם כוללים רכיבים בעלי תפקידים עלומים  –   למשל,  מיני עיגולים אשר (אולי) מראים בו זמנית את השעה במקומות שונים בעולם,  ואולי גם את הלחץ הברומטרי שיש בהם,  וסדרות שלמות של ברגים בעלי פונקציות סודיות (סטופרים וכיוצא בזה);  ובכלל נראים השעונים האלה מותאמים לצלילה במעמקי האוקיינוס ולהליכה בסימטאות הירח,  למרות שתפקידם היחידי הוא להראות לאנשי הייטק מתי מגיעה שעתם לסיים את יום העבודה וללכת הביתה (וגם בזה בעצם אין צורך,  שהרי גם השעון בטלפון הסלולרי שלהם יכול להראות את אותו הדבר בדיוק).

במהלך שיטוטינו ברחוב הנ"ל עצרנו ליד חלון ראווה אחד שבו ראיתי פתאום שעון-גברים שדווקא נשא חן בעיניי,  כי היה ברור בעליל שהוא אינו מיועד להליכה על הירח.  מחירו לא הופיע בחלון הראווה (וזה אף פעם לא סימן טוב),  ובכל זאת הראיתי אותו לראש המשפחה,  והוא הסכים אתי מיד שלמרות שהוא איננו מציין בו זמנית גם את השעה בהונג קונג ובאנטרקטיקה,  הוא באמת נראה נחמד מאד  –  ואפילו צנוע ופונקציונלי.  החנות נראתה מפוארת מדי לטעמי  –   מסוג החנויות שהזבנים בהן מודדים את הקונים הפוטנציאליים כדי לבדוק אם הם לבושים כראוי (ותמיד מגיעים למסקנה שהם לא); אבל ראש המשפחה,  למרות שאינו צבר,  התברך בעזות-מצח שאינה מפסיקה להפתיעני,  ולכן הוא נכנס לחנות כדי למדוד ולברר   –  ואני,  להוותי,  נגררתי בעקבותיו.

קידמה את פנינו מוכרת לבושה במיטב מחלצותיה,  שהזמינה אותנו לשבת לשולחן מרשים בעוד היא מביאה את השעון המבוקש ממקום משכנו הקבוע.  בזמן שחיכינו סקרה חברתה (אלגנטית לא פחות ממנה) בעין ביקורתית את הופעתנו השערורייתית:  ראש המשפחה בסנדלים ועם תרמיל גב,  ואני עם שער לא-צבוע,  אסוף בקליפס פלסטיק ורוד (סליחה מאד,  אבל הקליפס הייצוגי נשבר לי בעת המסע,  והוורוד הוא היחידי שנשאר),  והקרוקס הנצחיות שלי,  כמובן,*  וחצאית שהוכתמה מנתזי אקונומיקה (מה שנקרא "לכלוך נקי").   

ישבנו אפוא והאזנו לתיאור של השעון האמור והזנו בו את עינינו מקרוב,  ולאחר שהפנמנו את כל מעלותיו שאלנו סוף סוף למחירו.  למשמע התשובה (כחמישים אלף פרנקים שוויצריים,  שזה אומר קצת פחות מרבע מליון שקלים חדשים בלבד) כמעט צנחתי בבהלה אל מתחת לשולחן,  וראש המשפחה נאלץ להסביר למוכרת ההמומה שהשעון אמנם יפה מאד,  אבל מחירו הוא הרחק מעבר לתקציבנו.  לאחר שהודה לה על הזמן שהקדישה לנו,  יצאנו,  אחר כבוד,  מן האפלולית הנוצצת של ההיכל המפואר אל רחוב-החשמליות שטוף השמש.  תחילה היה עליי להתגבר על משאלתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותנו,  ואז הכרזתי שהנה הוכח מעל ומעבר לכל ספק עד כמה משובח טעמי,  שהרי אני (אני!) היא זו שגילתה את השעון המלכותי מלכתחילה.  אחר כך אמרתי לראש המשפחה שמן הסתם המטנו על עצמנו חרפה איומה שם בחנות,  אבל הוא ענה לי,  "מה את רוצה,  אם הם מצליחים למכור שעון אחד כזה בשבוע,  זה בטח נחשב אצלם להצלחה עצומה."

וכך הסתיים מסענו בלי שעון   –  אבל לפחות יכולנו להתנחם במחשבה,  שקניית חפץ-בלתי-נחוץ במחיר כזה היא כמעט בגדר מעשה בלתי מוסרי.

* (אף אחד  –  אבל אף אחד   –  אינו נועל קרוקס בציריך [חוץ ממני].  למזלי, לא לרבים נודע מנין אני:   בדרך כלל פנו אליי בגרמנית [שוויצרית],  ולמרבה הפלא בדרך כלל גם עניתי לעניין [אם כי לא בגרמנית]. משום כך לא זקפו את התנהגותי התלבושתית הנקלית לחובתה של מדינת ישראל.  אף כי אין ברירה אלא להודות,  שיש די והותר תופעות אחרות שאפשר לזקוף לחובתה.)

רסיסים דבלינאיים:

אולי רק נדמה לי  –  אבל מעל דבלין,  על אף תושביה הנחמדים,  מרחפת מין עננה של קדרות.  אולי בגלל מופעי הרחוב של יחידים וזוגות האוספים מטבעות קטנים מתיירים במרכזים השוקקים  –   מופעים שמתקשרים לי משום מה עם מה שזכור לי על אודות הרעב הגדול של אירלנד (הידוע כ"רעב של תפוחי האדמה",  שהרג לפני כמאה וחמישים שנה בערך מליון אירים,  ושלח עוד שני מליונים נוספים אל הגלות); אולי בגלל כל מה ששמעתי,  אי אז,  על המלחמה העקובה מדם בין האירים לאנגלים (מלחמה שדומה בעיניי,  הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב,  למתרחש באזורנו),  ועל אניות המהגרים הדחוסות ששטו לאמריקה;  ואולי בגלל מה שקראתי מתוך הספר Dubliners של ג'יימס ג'ויס וב-אבשלום בני של הווארד ספרינג.  ואולי פשוט בגלל סגנון הבנייה המיושן והאפרורי.  גורדי שחקים לא ראיתי בדבלין,  אבל כנסיות על כל צעד ושעל  –  דווקא כן.  האירים הם בכלל דתיים מאד,  כך נדמה לי. משהו בבניינים הארוכים,  הנמוכים יחסית,  הבנויים לבנים קטנות,  חוּמות ואחרות, והמצוידים בשורות-שורות של ארובות,  מכניס בי אי שקט.  מוטב לא לנסות לפשפש יותר מדי בסיבותיו.

                                                                                     *

על שפת הנהר Liffey שזורם בתוך דבלין:  בניין מן המאה ה-18,  שבו שוכן עכשיו בית המשפט העליון.  בלילה משתקפת כיפתו (המוארת היטב) בתוך מי הנהר   –   וכן משתקפים בהם העצים הצומחים על המדרכה,  ותאורת הרחוב החיננית שמתערבבת בעלוותם.  הכל משוכפל אפוא במים האפלים,  כולל הצבע,  אבל השכפול (בניגוד למקור) רוטט במקצת עם זרימתו הנינוחה של הנהר.

נהר שזורם בתוך עיר הוא המצאה מצוינת.

                                                                                      *

עמדנו בשולי המדרכה בצומת,  מחכים שאור הרמזור יהפוך לירוק כדי שנוכל לחצות את הכביש.  רשויות התנועה הדבלינאיות רואות כנראה בהולכי הרגל מטרד מיותר:  האור המיועד להם מתחלף לירוק רק פעם בחמש דקות,  ואחרי עשר שניות הוא כבר מהבהב בצהוב.  הדבלינאים,  מצידם,  גומלים לרשויות בהתעלמות מוחלטת מהוראותיהן,  וחוצים את הכבישים מתי שבא להם,  בלי קשר לצבעי הרמזור,  ולעזאזל העולם.  רק התיירים והזרים עוד מצייתים לרמזורים האלה,  בעיקר משום שאף פעם אינם יודעים בביטחון לאיזה כיוון צריך להסתכל כשחוצים את הכביש בלי עזרתם.  כלומר,  הרשויות אמנם מסמנות פה ושם הוראות מסוג Look right  ו- Look left עבור זרים שטרם הפנימו את כיווני התנועה ההפוכים   –   אבל לא בכל מקום;  וזרים המומים כמוני מגיעים עד מהרה לאפיסת כוחות שבעקבותיה אין להם עוד מושג מנין עלולות להגיח לעברם מכוניות   –  שאז,  בייאושם,  הם מתחילים לחצות כבישים כמו שחתולים עושים זאת:  על החיים ועל המוות,  בלי להסתכל לשום צד.

ולכן,  כדי להימנע מאסון,  עמדנו בצייתנות וחיכינו לאור הירוק.  לידינו נעצר איש אחד שהוליך ילד קטן בעגלה.  צבע עורו הכהה העיד עליו שגם הוא זר  –  אבל כנראה לא תייר.  הוא היה רזה מאד ונראה שקוע במחשבות טורדניות.  לילד הישוב בעגלה היו עיניים בגודל של צלחות,  והוא קבע בי את שתיהן ובחן אותי ברצינות סבלנית.  אי אפשר היה שלא לחייך אליו,  וכשראה שאני מחייכת החל לחייך גם הוא,  בהיסוס זהיר ורק בעיניים (שזה,  בעיניי,  עדיף בהרבה על חיוכים בפה בלי העיניים).  בשלב כלשהו שם גם האיש לב לחילופי החיוכים האלה שמתרחשים מתחת לאפו,  וחייך גם הוא   –  במין תערובת של מבוכה וגאווה על הרושם הטוב שילדו מעורר. 

ואז התחלף האור ברמזור והאיש  מלמל איזו התנצלות וסימן בסנטרו שהוא צריך לפנות לכיוון השני (זה היה צומת מסובך במקצת)  –  והתרחק במהירות עם העגלה.  הילד עוד גחן מתוכה והמשיך להתבונן בי בעיניים סקרניות,  עד שהיינו כבר רחוקים מדי,  שאז התיישר בעגלתו וחזר להביט נִכְחוֹ.

ואתמול בצהריים,  סוף סוף:  המרָאה מציריך.

לקראת כל המראה יש לפחות תינוק אחד שבוכה בכי תמרורים.  הסייסמוגרפים הרגישים שלהם קולטים כנראה את המתח מסביב, מעורב בשאגות המנועים המתכוננים,  והם מגיבים בדמעות.  לולא התביישתי,  ייתכן שהייתי גם אני בוכה מרוב התרגשות ופחד.  אבל לא נעים לי.

ראש המשפחה התברך כנראה בעצמות-ידיים חזקות מאד.  בכל המראה אני לוחצת את כף ידו חזק כל כך,   שלפלא הוא בעיניי שעדיין לא נשברה שם שום עצם.

מבעד לחלון המטוס החותך חזק כלפי מעלה רואים את סביבותיה היפות כתמיד של ציריך.  למרות האגמים,  הנהרות,  הירוק הנצחי וההרים המושלגים   –   אני לא מצטערת להיפרד ממנה,  אפילו לא טיפה.  אף כי נדמה לי שראש המשפחה מצטער מספיק בשביל שנינו.

אני,  כשלעצמי,  עלצתי לראות לפנות ערב,  אחרי קילומטרים אין-קץ של ים חלק וריק ומרצד בזהב השמש הנוטה מערבה,  את קו החוף המתקרב,  שרוי בתוך אובך של שלושים מעלות בצל   –   ובהמשך,  מיד אחרי הנחיתה,  את חירייה.

איש איש וטעמיו המוזרים עִמו.

                                                                                         *

אולי צודקים שם,  באל-על,  כשהם מעידים על עצמם שהם "הכי בבית בעולם".  עם השנים הם שיפרו את נימוסיהם ואת טיב השירות שהם מעניקים,  ואתמול,  לפחות,  הם היו ללא רבב.  אני אוהבת את הדיילים הצברים:  את הבעת פניהם אני יודעת לקרוא.  גם כשהם נוהגים בנימוס עילאי,  אני רואה בעיניהם זיק קטן שמעיד,  שהם יודעים שהכל רק הצגה  –  ושהם יודעים שגם אני יודעת.

בעיניהם של דיילים שוויצריים לא הצלחתי לקרוא דבר.  נדמה היה לי תמיד שהן ריקות,  אף כי חיוכם מושלם.