כמה הערות בענייני אקטואליה:

השבוע הפכתי והפכתי בכתבות ומאמרים על הילדים האתיופים שלא נמצא להם מקום בבית הספר.  מעבר לשערורייה הברורה הכרוכה בכך,  הציקה לי העובדה שלא הצלחתי בשום אופן לפענח את מה שעומד בבסיס הענין (מלבד הגזענות): מי רוצה מה ומי דורש מה ומי לוחץ על מי ולמה. ומדוע לא התחילו אצלנו לשבת על המדוכה באחד ביולי במקום באחד בספטמבר.   ולמה התקשורת,  שמשליכה את נפשה מנגד למען זכותי לדעת,  אינה טורחת עוד קצת כדי לרפד את הידע המוצע בכמה דברי רקע ובהסברים.

                                                                                             *

כבר כמה שבועות אני עוקבת בתדהמה אחרי הקלקול היזום של יחסי ישראל עם תורכיה.  אפילו אי אפשר לקרוא לזה הִדרדרות: זה דִרדור אקטיבי.  אחרי שהשגריר התורכי הושב כאן בבושת פנים בכיסא של הדובון-הכי-קטון,  גם אי אפשר לטעון כנגד התורכים שהם מתנהגים כמו בגן ילדים;  כי  –  איך לומר בעדינות   –   הרי אנחנו התחלנו.  אני תוהה אם המנהיגים האלה נותנים לעצמם דין וחשבון על הנזקים הגדולים,  לטווח ארוך,  שכל אחד מהם גורם לבני עמו (נניח,  במישור התעסוקתי?).  סביר להניח שתורכיה פועלת משיקולים פוליטיים אזוריים,  ואולי בהמשך תניב פעילותה הזאת גם פירות כלשהם לטובתה. אבל בהקשר הגיאופוליטי אני תמיד נזכרת במה שסיפרו לי פעם שרפול אמר על ברית המועצות (כשעוד הייתה קיימת) בריאיון ברדיו:  לרוסים יש פצצות אטום,  אבל אין להם כרוב.  לא יודעת מה יהיה ומה לא יהיה לתורכים,  אבל על מה שלא יהיה לנו אני אפילו פוחדת להתחיל לחשוב.

                                                                                            *

דבר אחד ברור:  ארדואן וליברמן הם זוג משמיים.  שניהם שווים את משקלם בזהב,  ושניהם ראויים זה לזה באופן מושלם.  היה נחמד לארוז את שניהם ולשלוח אותם לבילוי משותף על אי בודד:  שם היו יכולים ללבן את הבעיות ביניהם,  לטפח את כבודם האבוד ולתרגל הפעלות שרירים והורדות ידיים איש על רעהו.  אנחנו בינתיים היינו יכולים להסתדר כאן לא רע בלעדיהם.

                                                                                            *

אף כי,  גילוי נאות:  קולו של ליברמן לא נשמע בימים האחרונים.  דומה שבלעה אותו האדמה.  לא מן הנמנע שקיבל מהבוס שלו הוראה מפורשת לסכור את פיו לעת הזאת;  הוראה נבונה,  יש להודות   –  רק חבל שלא ניתנה (ויוּשׂמה) כמה שנים מוקדם יותר.

25 מחשבות על “

      • אתן יודעות שגננות יושבות על כסא נמוך? כמו של הילדים? ומדברות איתם בגובה העיניים?
        ושבאסיפות הורים גם ההורים יושבים ככה?
        קצת צניעות אף פעם לא תזיק 

        אהבתי

      • הגננות יושבות על כיסא נמוך כדי לדבר עם הילדים בגובה עיניהם,  אבל לא מושיבות את הילדים על כיסא עוד יותר נמוך כדי להדגיש את עליונותן עליהם.  בזה נעוץ ההבדל בין גננת טובה לדיפלומט גרוע.

        ובעניין הצניעות:  מסכימה אתך.

        אהבתי

  1. אני פוחדת להקשיב לחדשות ולא מפספסת אף מבזק. מדחי אל דחי.
    ובוודאי כבר שמעת את הרעיונות החדשים של ליברמן נגד תורכיה. הייתי צוחקת לולא זה היה אצלי בחצר.

    אהבתי

    • שמעתי  –  אבל מעניין שלא שמעתי אותם נאמרים בקולו,  וגם לאולפן של הערוץ הראשון שלחו אתמול את סגנו במקומו. אני מקווה שזו מגמה שתימשך (לא שאני מתה על סגנו,  אבל הוא נראה לי קצת פחות מזיק).  אני מקווה שרעיונותיו החדשים אינם יותר מאמירה מתגרה.  אין סוף לרעיונות ההבל.

      אהבתי

    • אני יודעת שזו דעה מקובלת על רבים  –  ולמעשה סגן שר החוץ השמיע משהו כזה גם בראיון שנתן אתמול בערב לערוץ הראשון:  שמול ארדואן ושכמותו צריך להתנהל כמוהו,  אחרת זה מתפרש כחולשה.  אבל אני חושבת שזו טעות.  גם משום שדברי רהב,  כשהם עוברים גבול מסוים,  מתפרשים בעצמם כחולשה   –  וגם משום שמול התהליך המכוער שעובר עכשיו על תורכיה כדאי לפעמים לעמוד בצד בשקט ולתת לו לכבות את עצמו.  הוא יִכבה,  בסופו של דבר,  וככל שנשתוק יותר,  יהיה קל יותר לתקן את הנזקים.  אני לא הייתי חסידה גדולה של שרון אף פעם,  אבל אני מסכימה לגמרי עם מה שהוא אמר על העוצמה שיש באיפוק.

      אהבתי

      • אני ממש לא בעד איפוק. התאפקנו מספיק וככל שהתאפקנו יותר חטפנו יותר. יש הרואים באיפוק חוכמה ויש הרואים באיפוק פחדנות. בינתים שניהם רק מדברים ונראה שהם מבינים טוב זה את זה. בעיקר כאשר הם מאיימים וחוזרים בהם.

        אהבתי

      • זה אולי גם עניין של טעם ונטיות אישיות:  מעולם לא פירשתי איפוק כפחדנות,  להיפך.  אני נוטה לאבד את האמון במי שאינו שולט על עצביו וממהר להגיב מהבטן. ואפילו האימרה העממית אומרת משהו על כלבים נובחים שאינם נושכים.  נראה לי שעמימות היא,  לא פעם,  הרתעה הרבה יותר טובה מאיומים חסרי-כיסוי.

        מכל מקום,  ליברמן התראיין אתמול בערב בשני ערוצי טלוויזיה,  ונראה לי כנוע כחתלתול.  גם אושרת קוטלר אמרה אחרי הריאיון,  "ליברמן שלא הכרנו".  זה באמת נראה כאילו מישהו למעלה,  בירושלים או בוושינגטון,  הוריד הוראה לשתוק בכל מחיר,  כדי לא לקלקל עוד יותר את מה שכבר בין כך וביך יהיה קשה מאד לתקן.

        אהבתי

      • תלוי באילו נסיבות מתאפקים. בענין אריק שרון האיפוק היה אסון
        בעניין 2 הילדים הקטנים האלה נראה שגם ארדואן וגם ליברמן קיבלו טוב טוב מהבוס על הראש. שניהם צריכים לשתוק. אבל לא יתכן שהאחד ידבר והשני ישתוק. עכשיו שקט. כמו שצריך.

        אהבתי

  2. קראתי את התגובות וגיליתי שאיכשהו העניין שבו פתחת – חינוך ילדי האתיופים לא זכה לאף תגובה. האם זה סימן למשהו?
    מקוממת אותי ההחלטה לרכז את כל הילדים האתיופיים במוסד אחד, לא מפיקים לקחים במדינה הזו וזה מזכיר לי את שכון העולים החדשים בריכוזים על פי עדות, מה שבהחלט אינו צעד חכם בעליל.
    איפה האינטגרציה, ההפרייה ההדדית? למה לאמץ סטיגמות ולא לתת לילדים צ’אנס להוכיח את יכולתיהם?
    ובעניין ארדואן (למרות שאני שונאת פוליטיקה) קראתי כתבה שדווקא מוצאת שהתנהלנו נכון והמפסידה העיקרית  היא תורכיה. נכון הצעד המכוער שלנו להושיב על כסא נמוך את הנציג שלהם, בלתי נסלח. מה שאני לא בטוחה שאם היינו מתנצלים היינו מצליחים להשיב את היחסים למצב תקין. משהו השתבש, ונציגינו ,כמו שלהם, שוכחים שאין מדובר משחק אישי , מדובר בניהול של מדיניות.
    חורה לי גם שהעם התורכי הרי בחר בארדואן, דרך ההתנהלות שלו וודאי לו זרה להם, כמו גם דעותיו הפוליטיות.
    המגמה של ההתחרדות מתעצמת בכל העולם. יש לכך מחיר.

    אהבתי

    • אני חושבת שמיעוט התגובות לעניין האתיופי עלול להעיד על כך שגם המגיבים לא בדיוק מבינים מה הולך שם  –  כפי שגם אני לא מבינה. 

      יש שם כמה סיבוכים שלא מוסברים כהלכה בתקשורת.  אני חושבת שלא חסר רצון טוב בחלק מהרשויות שמטפלות בדברים,  אבל איכשהו הדברים לא עובדים טוב,  ויש כמובן גם גזענות (לדעתי,  לא של המוסדות הרשמיים,  אלא דווקא של אנשים פרטיים  –  אבל בדיעבד זה לא פחות גרוע). 

      בעניין האינטגרציה:  בזמנו עקבתי אחרי תכניות טלוויזיה באמהרית,  ואני זוכרת שדיברו שם על מקומות הדיור וכדומה.  בין היתר הזכירו את העובדה שהעולים החדשים מבקשים,  באופן טבעי,  לגור ליד עולים ותיקים יותר מאותה קהילה.  זה מושך דווקא לכיוון שמנוגד לאינטגרציה.  אחר כך בתי הספר נקבעים על פי אזור הדיור,  וההמשך ידוע.  ולזה נוסף הסיבוך שמשום מה מחייבים את האתיופים (אם הבנתי נכון) ללמוד בבתי ספר דתיים.  לא הבנתי למה דווקא שם,  ולמה במוסדות פרטיים. בקיצור  –  סיבוך.
      (המשך תכף)

      אהבתי

    • אכן, סביר להניח שהתנצלות (לדעתי די בהבעת צער,  וזה,  במונחים של דיפלומטיה,  לא אותו הדבר) לא הייתה עוזרת.  כרגע תורכיה דוהרת למקום אחר,  מסיבות שלא בהכרח קשורות בנו. אבל בעתיד,  כשהסערה תחלוף,  יהיה קשה לתקן, משום שהדברים (המטופשים) שנאמרו יישארו חרותים בתיעוד ובזיכרון.  בדיוק משום כך, ובדיוק כשמדובר במדינאים שלא מבינים כלום בדיפלומטיה, במצבים מסוימים עדיף לשתוק.  ואני לא מאמינה ששתיקה כזאת משדרת תמיד חולשה.

      ממה שהבנתי,  גם לארדואן יש אופוזיציה.  באיזו מידה קולה נשמע  –  אינני יודעת.

      אהבתי

  3. עוד לא עברו 48 שעות מאז שפירסמת את הפוסט וכל כך הרבה השתנה ….
    מצריים דחקה את טורקיה מהכותרות, וארדואן מתחיל לרדת מהעץ.
    לגיא בכור יש פתרון מאד מקורי לסוגיית טורקיה-ישראל-עזה:
    <a href=http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1443http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1443<br />
    נראה לי שזה פיתרון שכדאי לביברמן (קראתי את הכנוי הזה באחת התגובות בYnet ומצא חן בעיני) לאמץ בשתי ידיים, עוד לפני שאבו מאזן מבקש מהאו"ם להכיר במדינה פלשתינאית. 

    אהבתי

    • אני אמנם נוטה לקחת גם את גיא בכור עם קמצוץ של מלח,  אבל מסכימה אתו בהחלט שזו שטות להצטרף למשחק של התורכים ועוד ללבות אותו באמירות לא-נבונות. אם כי ספק אם התורכים יהיו מעוניינים לקחת על עצמם את נטל ההאכלה של עזה:  יש להם מספיק צרות משלהם 🙂

      אהבתי

      • כן, יש להם מספיק צרות משלהם, וגם למצרים. ואיכשהו שתי המדינות בוחרות להסיט את המבט מן העניינים הפנימיים ולאחד את ההמון נגד השטן המקומי – ישראל. זה לא יפתור את הבעיות, אבל לפחות יציל את הכסא.

        אהבתי

  4. הסיפור של הלילדים מאתיופיה מקומם ומצמרר. גזענות אמיתית.
    אבל יש בו דבר אחד נהדר בעיני: ההורים שלהם. הם אלה שהעזו לצעוד עם שלטים, ולהודיע שלא ישלחו את ילדיהם שלבי"ס שכולו ילדי אתיופים.
    והם אלה ש"הזיזו" את העניין. והוא ייפתר. כי ביה"ס שלהם נסגר, וילדיהם יישלחו למקומות אחרים. הסחבת נוראה, אבל היא חלק מההתנהלוןת הרגילה של משרדים ורשויות..
    אבל הבוקר מופיע במעריב עוד סיפור קטן. פרטי. על חוסר חמלה. ילדים חולים (אחים) שאינם יכולים להשתלב במערכת החינוך, כי לאחד (חולה אפילפסיה קשה) לא מאשרים בכלל סייעת. ולשני (חולה אסתמה קשה) אישרו סייעת לשעתיים ביום. והוא חוזר לביתו בעשר. ילד בכיתה ב’.
    זה שלא כדאי להיות חולה במדינת ישראל אנחנו כבר יודעים. עכשיו מסתבר, שאם אתה תלמיד חולה, המדינה משוחררת לגביך מחוק חינוך חובה.
    אם אתה צריך עזרה מיוחדת, לא תקבל…
    חמלה? לא. קשיחות ולבבות אטומים.
    גם זו אפלייה. לא?

    אהבתי

כתיבת תגובה