כמה הערות בענייני אקטואליה:

השבוע הפכתי והפכתי בכתבות ומאמרים על הילדים האתיופים שלא נמצא להם מקום בבית הספר.  מעבר לשערורייה הברורה הכרוכה בכך,  הציקה לי העובדה שלא הצלחתי בשום אופן לפענח את מה שעומד בבסיס הענין (מלבד הגזענות): מי רוצה מה ומי דורש מה ומי לוחץ על מי ולמה. ומדוע לא התחילו אצלנו לשבת על המדוכה באחד ביולי במקום באחד בספטמבר.   ולמה התקשורת,  שמשליכה את נפשה מנגד למען זכותי לדעת,  אינה טורחת עוד קצת כדי לרפד את הידע המוצע בכמה דברי רקע ובהסברים.

                                                                                             *

כבר כמה שבועות אני עוקבת בתדהמה אחרי הקלקול היזום של יחסי ישראל עם תורכיה.  אפילו אי אפשר לקרוא לזה הִדרדרות: זה דִרדור אקטיבי.  אחרי שהשגריר התורכי הושב כאן בבושת פנים בכיסא של הדובון-הכי-קטון,  גם אי אפשר לטעון כנגד התורכים שהם מתנהגים כמו בגן ילדים;  כי  –  איך לומר בעדינות   –   הרי אנחנו התחלנו.  אני תוהה אם המנהיגים האלה נותנים לעצמם דין וחשבון על הנזקים הגדולים,  לטווח ארוך,  שכל אחד מהם גורם לבני עמו (נניח,  במישור התעסוקתי?).  סביר להניח שתורכיה פועלת משיקולים פוליטיים אזוריים,  ואולי בהמשך תניב פעילותה הזאת גם פירות כלשהם לטובתה. אבל בהקשר הגיאופוליטי אני תמיד נזכרת במה שסיפרו לי פעם שרפול אמר על ברית המועצות (כשעוד הייתה קיימת) בריאיון ברדיו:  לרוסים יש פצצות אטום,  אבל אין להם כרוב.  לא יודעת מה יהיה ומה לא יהיה לתורכים,  אבל על מה שלא יהיה לנו אני אפילו פוחדת להתחיל לחשוב.

                                                                                            *

דבר אחד ברור:  ארדואן וליברמן הם זוג משמיים.  שניהם שווים את משקלם בזהב,  ושניהם ראויים זה לזה באופן מושלם.  היה נחמד לארוז את שניהם ולשלוח אותם לבילוי משותף על אי בודד:  שם היו יכולים ללבן את הבעיות ביניהם,  לטפח את כבודם האבוד ולתרגל הפעלות שרירים והורדות ידיים איש על רעהו.  אנחנו בינתיים היינו יכולים להסתדר כאן לא רע בלעדיהם.

                                                                                            *

אף כי,  גילוי נאות:  קולו של ליברמן לא נשמע בימים האחרונים.  דומה שבלעה אותו האדמה.  לא מן הנמנע שקיבל מהבוס שלו הוראה מפורשת לסכור את פיו לעת הזאת;  הוראה נבונה,  יש להודות   –  רק חבל שלא ניתנה (ויוּשׂמה) כמה שנים מוקדם יותר.