על האומץ

אירחנו אתמול בביתנו,  לשעה קלה,  קרובת משפחה מבוגרת מאד.  היא באה בשמחה,  מתעניינת בשלום כולם,  משתתפת בעירנות בשיחה,  מקפידה להביא שי קטן לבני הבית הצעירים.  נסענו להביא אותה אלינו מביתה,  וכשחיכיתי לה שתשלים את הכנותיה לדרך,  עברתי בין חדרי דירתה הקטנה,  הנקייה,  מתבוננת בריהוט הצנוע בנוסח של פעם,  והתעוררו בי געגועים עזים,  אפילו אינני יודעת לְמה בדיוק.

היא בת יותר מתשעים.  אלמנה מזה כעשרים שנה.  מתגוררת לבדה בדירה בקומה השנייה בלי מעלית.  צלולה לחלוטין ומלאת חיים.  עיוורת למחצה (לא יכולה לקרוא ולא לצפות בטלוויזיה),  והולכת בקושי בעזרת מקל הליכה.  הבניין שבו היא גרה ממוקם בקצהו הגבוה של הרחוב,  אחרי עלייה תלולה למדי,  וגם מן הרחוב עצמו יש יותר מעשר מדרגות המוליכות אל הכניסה לבניין.

יש מישהי שבאה לעזור לה כמה שעות בשבוע בנקיון הבית ובסידורים.  פרט לזאת היא מסתדרת בעצמה   –   ומסרבת בתוקף לעבור לגור בעיר אחרת,  שבה תהיה קרובה יותר לילדיה ולבני משפחה אחרים:  רוצה להישאר בבית שבו היא גרה כבר עשרות שנים.

מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא האומץ שהיא מצליחה לגייס במאבק הקיום המתמשך הזה שלה.  כשהיא מדברת איתי,  רוחה טובה תמיד.  אני בטוחה שיש לה גם רגעים קשים,  אבל היא חוסכת אותם ממני,  ומרבים אחרים,  אם לא מכולם.  כשאני שואלת אותה,  למשל,  איך היא מסתדרת עם כל המדרגות,  היא צוחקת ואומרת לי:  "תראי,  אני עולה בקצב שלי.  הרי איש אינו רודף אחרי" (מה שמזכיר לי קרוב משפחה אחר,  גם הוא מבוגר מאד,  שאמר לי פעם,  ברוח מבודחת:  "ראי נא  –  אם קיבלתי על עצמי להאריך ימים עד לגיל הזה,  חובה עלי להשלים עם כל התופעות הנילוות בלי להתלונן.")

אמרתי פעם לבן החַיָּל,  שנראה לי שהתמודדות מן הסוג הזה דורשת לא פחות אומץ מאשר הסתערות תחת אש על מוצב בפסגת ההר (יש להודות שהוא קיבל את דברי בספקנות   –   בני גילו אפילו אינם מעלים בדעתם שזיקנה היא דבר שיכול לקרות לכולם  –  אבל אני יודעת שהוא שמע וזוכר).  יש משהו באופן ההתמודדות הזה שמזכיר לי את הטרגדיות היווניות (כשלמלה "טרגדיה" היה מובן שונה מזה שאנו מייחסים לה היום)  –  כשהגיבורים ממשיכים להילחם אף שהם יודעים מראש שהקרב אבוד.  לא כל הזקנים שאני מכירה נוהגים כך.  ממש לא.  אבל אלה שכן  –  יש משהו באומץ ובזקיפות הקומה שלהם שממלא את מה שנותר מחייהם בתוכן מעורר הערצה.

כמו להבות מהבהבות בהתרסה ברוח:

לא נוותר.  לא ניילל.  דווקא כך.

אני מתבוננת ואוגרת בזכרוני.

שרוולים חמקנים

זכרונות קטנים בבוקר חורפי:

הבוקר, כשלבשתי סוודר על גבי חולצה (על אף השמש הנחמדה חודר הקור אל תוך העצמות),  ברחו שרוולי החולצה ונחבאו בתוך שרוולי הסוודר,  וכשנאבקתי לשלות אותם מן המעמקים האבודים,   נזכרתי בפעמים אחרות שהייתי עסוקה במאבק דומה.

לא רק זכרונות מִפְּעָמִים שהִלבַּשתִּי את הילדים,  כשהיו קטנים (כשהתאמצתי למצוא את כף היד הקטנטנה אי שם בתוך השרוול, כדי לשחררה אל אור היום). אלא גם כשאני עצמי הייתי קטנה,  ואמי ניסתה לעזור לי למצוא את שרוול-החולצה האבוד,  שנמלט אל מתחת לשרוול הסוודר ונשאר שם,  בעִקשותו,  נלפת אל הזרוע הדקה שמעל המרפק בנחישות של צבת.  רק אחרי דברי שידול מגוּוָנִים(שנועדו גם לשכנע את השרוול הסורר לצאת החוצה,  וגם להתחנן שאני עצמי אפסיק להתפתל בזעף) נתפס הקצה החמקמק ונמשך אחר כבוד אל מקומו,  ונמתח כהלכה מתחת לשרוול הסוודר,  ועוֹד יוּשר בטפיחות ובמשיכות לכאן ולשם. ואז באו כולם  –  השרוול השובב והשרוול העליון והזרוע הדואבת ובעלת-הזרוע הנזעמת והמלבישה המיוגעת  –   אל המנוחה ואל הנחלה.

אכן כן. החורף עלול לפעמים להיות עונה מייגעת עד מאד.

עננים בבוקר חורפי

כַּדּוּרי צֶמֶר קטַנִּים

מְשַׁיְּטִים

בּין הֶהָרים הַמּוֹרִיקִים

הַשְּׁרוּיִים בְּעַרפִלִּים

סָבִיב סָבִיב לִירוּשָלַיִם

ד"ש מעולמות אחרים

ש. היה אחד ממורַי באוניברסיטה,  שליווה את לימודי ועבודתי במשך שנים,  ואף הינחה אותי בכתיבת עבודות שונות שם.  עם הזמן למדתי להעריך את אופיו ואת השכלתו הרחבה,  והתרגלתי לפנות אליו בכל בעייה שהתעוררה בענייני מקצוע.  הוא היה ידיד אמת,  נאמן ותומך,  ולא פעם שימש לי כמשענת בעולם  האקדמיה,  שנוטה לעיתים לשאת אופי של קן-צרעות.

ש. מת בגיל צעיר יחסית ממחלה נדירה וחשוכת מרפא. לאחר מותו מסרה לי אלמנתו רשימות שונות שרשם בעניינים מקצועיים,  רובן בכתב ידו,  חלקן אפילו בעיפרון.  "אולי את תמצאי להן שימוש",  אמרה לי.  "לי אין מושג על מה מדובר בהן."  לקחתי את הרשימות,  מיינתי אותן על פי סוגיהן ונושאיהן,  עיינתי בחלק מהן,  והינחתי אותן על צד,  לשימוש עתידי.

חודשים  אחדים לאחר מותו נתקלתי בבעיה מקצועית כלשהי שלא הצלחתי לפתור.  לא ידעתי אל מי לפנות,  מה גם שבדרך כלל אני מעדיפה להתחבט בעניינים אלה לבדי,  עד שאגיע לתשובה.  חשבתי שלוּ היה ש. עוד בין החיים,  הייתי אולי שואלת אותו  –  ולפתע נזכרתי ברשימות שנשארו אצלי.  מיהרתי ודיפדפתי בהן,  מצאתי את הדפים הרלוונטיים לעניינִי,  וגיליתי  שם הערות אחדות שרשם לעצמו בכתב ידו המסודר   –   והן הובילו אותי,  בהדרגה ובעקיפין,  אל התשובה שחיפשתי.

זה היה כאילו הושיט לי מישהו עזרה גם מהעולם האחר שהיה שרוי בו,  והיתה בכך נחמת-מה.

                                                                 *

שלשום ישבתי עם אמי ועם דיירת אחרת בדיור המוגן שלה,  והדיירת ההיא שפכה בפנינו את מרי שיחה בענייני בריאותה הרופפת,  והוסיפה וסיפרה על מחזה שכתבה עבור קבוצת הדרמה של הבית.  הסתבר שבעת ההמחָזָה השמיטה המדריכה של קבוצת הדרמה קטעים אחדים מן המחזֶה,  למגינת לבה של המחברת.  על אף תלאותיה,  תיבלה את סיפורה בלא מעט הומור,  והשיחה קלחה בנעימים. 

בתגובה לנאמר הזכירה לי אמי נשכחות כשסיפרה,  שבילדותי שלחתי למערכת של עיתון ילדים שיר קטן שחיברתי במסגרת תחרות כתיבה שהוכרזה שם.  השיר פורסם באחד הגליונות,  אבל,  למרבה הצער,  ניקד שם מישהו את אחת המילים באופן שלא התכוונתי אליו,  וכתוצאה מכך הופרע המקצב הרצוי של השוּרה כולה,  מה שגרם לי עוגמת נפש רבה.  ואז,  כך הזכירה לי אמי שלשום,  אמר לי אבי:  "אבל מה את מתפלאת?  זוהי צרת הסופרים.  תמיד משנים להם את מה שכתבו."

את סיפור השיר והתחרות זכרתי היטב,  אבל מה שאמר אז אבא שלי פרח לגמרי מזכרוני,  ועכשיו שאמי הזכירה לי,  תהיתי על כך לא מעט.  לא ידעתי שאבי התעניין בבעיותיהם של סופרים,  ושהוטרד מהתערבותם של עורכים ומגיהים למיניהם,  או מטעויות דפוס וטעויות אחרות שעלולות ליפול בטקסט.  אלה דברים שמעסיקים תכופות את מחשבותי, ולאחרונה גם ניהלתי בעניינם ויכוחים מרים בבלוגים אחרים  –  אבל הסיפור של אמי נדמָה לי פתאום  כנִפנוף לשלום מגדה מרוחקת של נהר.  כאילו אבא שלי עומד שם ממול,  בצד השני,  ואומר:  "הנה,  תראי.  אותי זה עניין.   גם לי זה היה חשוב.  אולי בכלל ירשת את ההתעניינות הזאת ממני."

                                                                  *

פריסות שלום בלתי צפויות מעולמות רחוקים.  יש בהן כדי לחמם את הלב.

ושוב, במרירות

לא משַנֶּה

מה אֶעשֶׂה –

מה

וכמה

ועל מה ולמה –

תמיד יתברר

שאין בכך דַי.

תמיד אחזור לִבסִיסִי

בִּידִיעָה:

המשימה לא הושלמה.

ואם כך –

בשביל מה לטרוח כל כך,

אם בין כך ובין כך

יִהיֶה שׂכָרִי

עַתִּיר תלוּנוֹת.

בפעם הבאה

אשתדל פחות.

אשב על הגדר

בחיבוק ידיים

ואֶמנֶה את צִדקוֹתַי

בְּמֵי אַפסַיִם.

מזג אוויר*

סַגרִיר

מָרִיר

על פני הָעִיר

שוֹלחַ

אצבָּעוֹת

דַּקּוֹת

ומִשׂתַּרגוֹת

של קֶרַח

אל תוך נִבכי הנשָמָה

המִּתגוֹנֶנֶת

וטוֹעֶנֶת:

חֲדַל!

הֵנָּה

לא תָבוֹא!

אֲבָל –

חֲבָל –

דוֹמֶה שהסגריר אינו שוֹמעַ,

וּכלֹא-יוֹדעַ

הוא מַתמִיד בִּפלִישָתוֹ

אֶל מחוֹזוֹת לֹא-לוֹ.

           

                            *נכון לסופ"ש האחרון

                       

…ועל החנוכיה ההיא

בחלון הקומה השניה

בשכונת בית הכרם –

אני עוד אוסיף ואחשוב.

כי בבוקר הִבטַחתי

להביט בה בשוּבי.

אבל כשחזרתי –

ממהרת,

עטופה בצעיף,

ברוח הירושלמית הקרה

השוטפת את הרחוב המחשיך –

שכחתי את החנוכיה.

ולא ראיתי את מאוֹרוֹתיה הדקים

מאירים

מחלון הקומה השניה

את חֶשכַת הרחוב

בשכונת בית הכרם

בירושלים

בַּחֲנוכה.

הֶרגל סָבָתִי שיש לי מנעורַי:  הצצה לתוך עגלות תינוקות. אפילו סתם כך,  ברחוב,  בין זָרים.

בין אם יש מי שכבר גוחן מעל העגלה בקולות של מצמוץ וחיבוב ובין אם לא,   אני מוכרחה  –  פשוט מוכרחה  –  לראות בעצמי מה קורה שם בפנים.  מוכרחה להזין את עיני בחיים הזעירים המפַכִּים שם,  ניבָּטים מתוך עיניים עירניות,  סוערים בתזזית של תנועות גפיים קטנטנות.  או,  לחילופין,  שקועים בתנומה מתוקה  שאין שְלווה ממנה, אדישים,  ולו רק זמנית,  להמולת העולם מסביב.

פשוט חייבת.