הקטנה לומדת לפסיכומטרי ונלחצת כהוגן.  היא מראה לי לפעמים את סוג השאלות שצריך לענות עליהן (הילד,  כשלמד לאותו מבחן לפני כשנתיים,  היה הרבה פחות קומוניקטיבי),  ואני נחרדת.  לפחות על פניו נדמה שמלמדים אותם שם לא להרהר עמוקות בשום דבר,  אלא ללמוד את ה"טריק" ואת ה"טכניקה",  לרפרף ולענות במהירות מסחררת,  כמו אוטומט.  מה זה יכול לנבא על היכולת העתידית ללימוד מעמיק ולחשיבה עצמאית במוסדות להשכלה גבוהה,  אינני יודעת.  אני כשלעצמי מבקשת תמיד מהתלמידים שלי שלא ילמדו בעל פה טכניקות וסימנים מזהים,  אלא שישתדלו,  כמיטב יכולתם,  להבין.  לא לזכור:  לחשוב.  למצוא את ההיגיון הפנימי,  לא חשוב כמה זמן זה ייקח.  שהרי החיפזון מהשטן,  והשכלה וחשיבה אינן מכות מצרים שיש "לתת בהן סימנים" מסוג דצ"ך,  עד"ש,  באח"ב.

שלחתי את הילד לעודד קצת את רוחה של הקטנה,  והוא אכן עשה זאת.  לקינוח הזהיר אותי לבל אתערב:  הוא מכיר את דרך החשיבה שלי,  ויודע שממנה לא יבואו רווח והצלה למעוּנֵי הפסיכומטרי.  אני משתדלת לציית ולא לתת עצות.  אני רק חושבת שלו היה הפסיכומטרי הזה קיים בימים שאני נרשמתי לאוניברסיטה,  הייתי מן הסתם נכשלת בו כישלון חרוץ,  ושוב חוג נחשב לא היה פותח בפניי את שעריו.

לאחרונה אני קוראת (לאט מאד) את אלה תולדות של אלזה מורנטה (תרגם מאיטלקית:  עמנואל בארי.  הוצאת הקיבוץ המאוחד,  1995). מה שאהוב עליי במיוחד הוא התיאורים של הילד הזערורי אוּזֶפֶּה. אני חוזרת ושואלת את עצמי איך מושג האפקט המתוק שלהם,  ואיך לא אבד בתרגום,  ולא מצליחה לענות בשום אופן.  לפני ימים אחדים קראתי שם את התיאור שבו הוא רץ,  השכם בבוקר,  בעקבות אחיו הגדול נינו השב אל בסיס הפרטיזנים (הימים ימי מלחמת העולם השנייה באיטליה),  במטרה (הדמיונית) להצטרף אליו.  הוא נושא בידו את מעיל הגשם שלו,  בעל הבטנה האדומה (שנזכרת יותר מפעם אחת),  ומניח לו להישמט מן היד כדי שיוכל לנופף בה לשלום.  אני חוזרת וקוראת את המשפטים שוב ושוב ולא מצליחה להגדיר לעצמי מהו הדבר הזה שיש בהם,  ששובה כך את הלב.

בסוף השבוע קראתי שם (בעמ'  185) דיאלוג בין קארלו ויוואלדי,  שרואה את עצמו כאנארכיסט,  לבין נינו,  שאמנם התגייס,  אם אינני טועה,  לצבא הפשיסטי,  אבל מצא את עצמו בהמשך דווקא בין שורות הפרטיזנים הקומוניסטים.  קארלו מסביר שם מדוע אינו יכול להתגייס לשום צבא:


–  "ההשקפה שלי  –  דוחה   –   אלימות.  האלימות היא שורש כל רע" (ההדגשה במקור).


–  "אז איזה מין אנארכיסט אתה?" שואל אותו נינו (השאלה הזאת משעשעת אותי).  וקארלו עונה:


–  "האנארכיה האמיתית שוללת את האלימות.  עיקר הרעיון האנארכי הוא שלילת השררה,  כי שררה ואלימות חד הם…"


ונינו שואל שוב:


–  "ואיך אפשר להקים מדינת אנארכיה בלי אלימות?" (גם השאלה הזאת, כולל המושג "מדינת אנארכיה", משעשעת בעיניי),  ונענה:


–  "האנארכיה שוללת את המדינה…  ואם האמצעים הם אלימות,  אז לא.  המחיר לא משתלם.  במקרה כזה,  האנארכיה לא תקום."  ובהמשך עוד:  "אם המחיר הוא בגידה ברעיון,  הרי שהמטרה הוחטאה כבר מלכתחילה!  הרעיון… נוכח במעשה… והאלימות הפיסית משחיתה את שורשיו… אלימות היא הדבר הכי גרוע."

מוזר:  דווקא האנארכיסטים המועטים שאני זוכרת לא ממש בחלו באלימות.  למען האמת,  מתברר שבהמשך גם קארלו ויוואלדי עצמו שוקע בתוכה עד צוואר,  באופן שמתמיה אפילו את נינו ואת חבריו.  מצד שני,  זה לא צריך להפתיע.  לא חסרות אידיאולוגיות שמנסות להוציא את תורתן מן הכוח אל הפועל תוך כדי בגידה בעקרונותיהן   –  וזה בדרך כלל לא מפריע לאף אחד.

לאחרונה יצא לי לקרוא כמות נכבדה של מאמרים מקצועיים באינטרנט (והידד לחיסכון בנייר ולשימור חייה המקרטעים של המדפסת שלי.  על מה שזה עושה לבריאות העיניים אני מעדיפה לא להעמיק במחשבות).  לקינוח קראתי מאמר של הבלשן גיא דויטשר (ישראלי במוצאו ומתמטיקאי במקורו) שהתפרסם בניו-יורק טיימס באוגוסט השנה. אני כבר שיבחתי כאן את גיא דויטשר לא פעם,  ואני מוצאת שהמאמר הזה שלו נחמד ומאלף במיוחד.  הוא עוסק בשאלה אם שפת האם של בני אדם משפיעה על תפיסת עולמם ועל דרכי חשיבתם.  תשובתו היא שכן,  לפחות חלקית:  לא באופן שמגביל אותם ומונע מהם להבין דברים מסוימים (כפי שאולי היה מקובל לחשוב פעם),  אלא באופן שגורם להם לחשוב אחרת מדוברי שפות-אם אחרות.

הדוגמה הנחמדה והמפורטת ביותר שהוא נותן שם היא לשון אבוריג'ינית-אוסטרלית בשם Guugu Yimithirr ,  שדובריה מציינים מיקום לא באמצעות המילים המוכרות לנו,  "ימין",  "שמאל", "קדימה" ו"אחורה",  אלא בעזרת הכיוונים האבסולוטיים של רוחות השמיים,  כלומר "צפון", "דרום", "מזרח" ו"מערב". לפי זה,  למשל,  יש לתת לרקדנים הוראות בזו הלשון: "הרימו את ידכם הצפונית והזיזו את רגלכם הדרומית מזרחה" (הו,  זה חמוד).  כתוצאה מכך מפתחים דובריה הילידיים של השפה הזאת ידיעה אינטואיטיבית בנוגע לשאלה איפה הצפון (ושאר הכיוונים):  הם תמיד יודעים, בלי לחַשב חישובים מסובכים,  בלי מצפן,  וגם בחושך.

זה מעלה,  בין השאר,  את השאלה,  אם אופן הביטוי הלשוני הזה משפיע גם על מידת האגוצנטריות של החשיבה של הדוברים   –  שהרי, בשבילם,  הכיוונים אינם נמדדים יחסית למיקום של "אני" (ולכן "אני" איננו במרכז),  אלא באופן אבסולוטי.  דויטשר מציין באמת,  שכשדובר של השפה הזאת מצביע אל עצמו,  אין כוונתו לומר "אני",  כפי שהיינו עלולים לצפות:  כאשר פניו מופנים צפונה,  למשל,  והוא מצביע לעבר חזהו,  פירוש הדבר שהוא פשוט מתכוון לכיוון דרום שמצוי מאחוריו,  כאילו גופו שלו בכלל שקוף ולא-נחשב.

בסיום המאמר מתייחס דויטשר לשאלה באיזו מידה עלולים הבדלי התבוננות כאלה לגרום לאי-הבנות תרבותיות או פוליטיות. אף שאינו עונה עליה,  הוא מסיים במשפט:


"as a first step toward understanding one another,  we can do better than pretending we all think the same …"


(כלומר,  כצעד ראשון לקראת הבנתנו את הזולת,  מוטב שלא נדמה בנפשנו שכולנו חושבים באותו אופן).  לא נותר לי אלא להסכים,  ולא רק עם הצד הלשוני של הקביעה הזאת. 

זה מזכיר לי את הרופא שאמר לי פעם "תשימי את הגוף שלך שם":  לפני שהספקתי להתנפל עליו בחמת-זעם היה לי השכל להזכיר לעצמי שעברית לא היתה שפת אמו.  אחר כך גם חשבתי על זה שביטוי כמו "עצמך" (yourself ) בנוי מהמלים "העצם שלך",  ושיש שפות שבהן אומרים,  באותו הקשר,  "ראשך", או "נפשך", ושזה לא בהכרח יותר הגיוני,  או יותר מנומס,  מאשר להגיד "גופך".

כרוניקה של התפוררות

סַחַף בַּמּוֹרָד

בַּהַתְחָלָה לְאַט

אַחַר

הַמְּהִירוּת עוֹלָה

יְרִידָה

בְּלִי שְׁלִיטָה

גְּלִישָׁה

בְּלִי בְּלָמִים

עַכְשָׁיו

סְדָקִים נִבְעִים

בְּתוֹךְ סְלָעִים

שְׁבָרִים

גּוּשִים נוֹשְרִים

מִתְנַפְּצִים אֶל מִדְרוֹנוֹת

אֲבָנִים מִתְפּוֹרְרוֹת

מִדַּרְדּרוֹת

מֵרוֹץ חָצָץ

שוֹעֵט

לְמַטָּה

צוֹנַחַת הָאַבְקָה

לַקַּרְקָעִית שֶׁמְּחַכָּה.

זה וזה (עם או בלי קשר)

"יהודית ודמוקרטית" היה מאז ומתמיד צירוף-מילים שלא קל להתמודד אתו (אף כי אפשרי).  אבל ההחלטה החדשה של הממשלה על הצהרת נאמנות בעניינו מאוסה בעיניי.  זה שוב משחק מילים מתגרה ומיותר,  שנשאר אמנם במישור ההצהרתי ואינו מוביל לשום תוצאה מעשית,  אבל משחרר שדים נוספים מבקבוקים שמוטב היה להשאירם פקוקים;  עוד נקודת ציון בגלישה האיטית,  כמעט אחד-אחד-ובאין-רואה, לעבר מחוזות שהשתיקה יפה להם;  תרומה נוספת לאווירה שמרגילה את הציבור לקבל בשוויון נפש שטויות מסוימות (שלא לומר מעשי נבלה מסוימים),  כאילו אין טעם בכלל לנסות לעשות משהו בעניין.

ואף מלה על דעת "העולם" בסוגייה. אני כבר לא זוכרת מי אמר פעם ש"לא חשוב מה יגידו הגויים,  חשוב מה יעשו היהודים" (או משהו בדומה לזה).  אולי מוזר שאני אומרת פחות או יותר את אותו הדבר,  אבל אני לא מתכוונת לאותו הדבר.  כוונתי היא,  שהסיבה לכך שאסור לנו להחליט החלטות כאלה איננה משום שבעולם יגידו שזה פויה:  אנחנו היינו צריכים לדעת-שזה-פויה לבד.

                                                                                       *

בלי קשר (או עִם):


בלסתות קפוצות ואצבעות מוחזקות אני עוקבת אחרי חילוץ הכורים הצ'יליאנים.  נכון לעכשיו,  כבר אחד עשר מתוך שלושים ושלושה.  זה עסק ארוך ומייגע,  ואני מתפללת בשבילם שלא ישתבש להם משהו בהמשך.  אנחנו מן הסתם עוד נספיק ללכת לישון הלילה ולקום מחר בבוקר לפני שזה יסתיים.

המסע בקפסולה הזאת ("עוף החול",  נדמה לי) נראה לי פחד אלוהים (כאילו שלא קרו לאנשים האלה כבר מספיק דברים מפחידים עד היום).  אני לא מקנאה במי שיישאר אחרון בתור,  לחכות לבדו,  כשעה או יותר,  לקפסולה שתחזור בשלום לקחת גם אותו.

איזה פרויקט אדיר זה.  זה מזכיר לי את אפולו 13 ( Houston, we have a problem ),  שהוחזרה לכדור הארץ כנגד כל הסיכויים,  בסנטימטרים-המעוקבים האחרונים של חמצן שנשאר בה לנשימה.  אני זוכרת את אחראי-המשמרת ביוסטון צועק בכעס,  בסרט שעשו עליה,  שהוא לא מתכוון לאבד חללית דווקא במשמרת שלו. איזה מבצעים נהדרים יכולים בני אדם להרים באמצעות תושייה,  ידע ורצון טוב,  כשהם באמת מחליטים שהם רוצים להתגייס לעשות זאת.  וכמה חבל שלא מחליטים החלטות כאלה לעתים יותר קרובות.  במקום זה מתעסקים כל הזמן בכל מיני שטויות ש"במישור ההצהרתי".

בערב שבת,  אחרי חצות,  נקלענו לשדרות רוטשילד בתל אביב,  ונתקענו בפקק תנועה קטן.  הרחוב היה סואן במיוחד,  בתי הקפה היו מלאים,  וצעירים מבלים גדשו את המדרכות.  זוג אחד משך את מבטי:  בחור ובחורה   –  צעירים מאד (בגיל צבא,  אולי פחות)   –  שטיילו שם על המדרכה,  סמוך למקום שבו חיכינו במכונית שאור הרמזור יתחלף.  פתאום רצה לקראתם מן הכביש נערה אחרת,  שערה הארוך מתנופף מאחוריה,  והתחבקה בשמחה רבה עם הבחורה הראשונה (בעוד הבחור נסוג הצידה בבהלת-מה).  אני שאלתי את עצמי אם השתיים האלה התראו ביום הקודם,  ורק ברוח הימים האלה הן נופלות זו בזרועותיה של זו כלאחר שנים רבות של געגוע.

אמא שלי נהגה להלין עליי שאני שייכת ל"צברים הפָקירים האלה" שנרתעים מגילויי חיבה נלהבים.  כאירופאית במוצאה,  הקשיחות הישראלית דאז הפריעה לה.  אבל הצברים החדשים אינם כאלה  –  להיפך:  הם מוכנים בכל עת לחיבוקים ונישוקים,  גם כשמדובר בהיכרויות שטחיות.  וזאת לא בהכרח התפתחות גרועה,  גם אם היא קצת מוזרה בעיניי.

מכל מקום,  הבחור הביט בשתיהן במבוכה קלה,  עד שחברתו נזכרה בו סוף סוף והציגה בפניו את ידידתה הנלהבת,  וזו נפלה מיד גם על צווארו.  אני לא בטוחה שזה מצא חן בעיניו במיוחד  –  כמעט יכולתי לשער שהוא מגלגל את עיניו לשמיים במורת רוח  –  אבל הוא התחבק בצייתנות למרות הכל.

וזה החזיר אותי,  בעקיפין,  ליוקה-סאן מ-פרחי הירושימה של אדיתה מוריס (בתרגום יצחק לבנון. יצא לאור אי-אז, בלי תאריך,  בספריית פועלים/גלבוע)  –   הספר הקטנטן הזה שקראתי בילדותי ובנעוריי כל כך הרבה פעמים,  עד שכמעט זכרתי אותו בעל פה.  כשחיפשתי בו אתמול את הקטע הרלוונטי,  התבשמתי שוב בניסוחיו הקטנים, העדינים.  גם הופתעתי לגלות שבילדותי לא הבנתי,  אולי,  את מלוא המשמעויות הנובעות ממנו  –  ושאף על פי כן הוא תרם,  בדרכו הצנועה,  לעיצוב של מי שאני גדלתי להיות.

יוקה-סאן מהרהרת שם (בעמ' 46) על ההבדל בין תרבות יפן לתרבות המערבית בכל הקשור להחצנה של רגשות:


"מה טוב יותר, תוהה אני  –  לומר את הדברים במפורש,  נוסח המערב,  או להסתירם?  גילוי רגשותיו של אדם מתוך פטפוט גורם לו שיתבזה,  אך כבישתם פנימה עלולה לגרום לפעמים לכאב-בטן איום." 

בְּתוֹךְ עָנָן שָׁט


נֶאֱרָג יָרֵחַ דַּק:


נֶעְלָם וּמוֹפִיעַ


נֶחְבָּא שׁוּב בַּסְּבַךְ


וְחוֹזֵר וְצָף.


רִקְמָה עֲדִינָה


בְּאוֹר פְּנִינָה.

                         (12.9.2010)

הפרסומות בטלוויזיה מטעם "משרד ההסברה והתפוצות" מרגיזות אותי.  להלכה הן נועדו לתת מידע נוסף לישראלי הנבוך המבקש להתמודד איכשהו עם המתקפות על שמה הטוב של ישראל בחו"ל; אבל בפועל נדמה לי שהן מנסות לגייס את כולנו למאמצי ההסברה הנ"ל:  כלומר, קודם  מקדיחים שם,  אצל קובעי המדיניות, את התבשיל,  ואחר כך הם מחכים שאנחנו  –  אזרחים מן השורה שצופים בפרסומות  –   נבוא לתקן.

בעצם אי אפשר להאשים אותם:  בטח אין להם מושג איך להסביר בעצמם את התוהו ובוהו המשתרר אצלנו (נראה אותם מסבירים את הנאום של ליברמן בעצרת האומות המאוחדות:  אדרבא,  שיראו לי את הקסם). אבל בכל זאת זה מעצבן:  הרי למשרד-ההסברה-והתפוצות יש שר ויש צוות עובדים שאמור להיות מיומן,  ויש תקציב.  כלומר,  משלמים להם בשביל להסביר בחו"ל, בהנחה שהם יודעים איך (אגב, בעיניי "הסברה" זו מלה יפה בשביל "תעמולה").  לי,  לעומת זאת,  משלמים בשביל לעשות דברים אחרים,  שאני אמורה לדעת עליהם משהו. 

הצעת הייעול שלי היא ברוח הדברים שאמר פעם קרוב-משפחה שלי לגננת שלו כשהוא היה בן שלוש בערך:


למה שלא תעשו אתם,  במשרד ההסברה,  את מה שאתם אמורים לדעת איך לעשות,  ואני בינתיים אעשה את מה שאני אמורה לדעת איך לעשות,  וכולנו נהיה מבסוטים.

נ.ב.:  ואם מישהו מהמשרדים השונים שם מרגיש שהוא מוכרח להתפטר עכשיו,  לצורך שיפור המצב ההסברתי הקשה,  אני נותנת לו בזאת את רשותי.  With my compliments, מה שנקרא.  בין כך ובין כך לא ההסברה היא הבעיה שלנו,  אלא המדיניות שאותה היא אמורה להסביר.