לאחרונה אני קוראת (לאט מאד) את אלה תולדות של אלזה מורנטה (תרגם מאיטלקית:  עמנואל בארי.  הוצאת הקיבוץ המאוחד,  1995). מה שאהוב עליי במיוחד הוא התיאורים של הילד הזערורי אוּזֶפֶּה. אני חוזרת ושואלת את עצמי איך מושג האפקט המתוק שלהם,  ואיך לא אבד בתרגום,  ולא מצליחה לענות בשום אופן.  לפני ימים אחדים קראתי שם את התיאור שבו הוא רץ,  השכם בבוקר,  בעקבות אחיו הגדול נינו השב אל בסיס הפרטיזנים (הימים ימי מלחמת העולם השנייה באיטליה),  במטרה (הדמיונית) להצטרף אליו.  הוא נושא בידו את מעיל הגשם שלו,  בעל הבטנה האדומה (שנזכרת יותר מפעם אחת),  ומניח לו להישמט מן היד כדי שיוכל לנופף בה לשלום.  אני חוזרת וקוראת את המשפטים שוב ושוב ולא מצליחה להגדיר לעצמי מהו הדבר הזה שיש בהם,  ששובה כך את הלב.

בסוף השבוע קראתי שם (בעמ'  185) דיאלוג בין קארלו ויוואלדי,  שרואה את עצמו כאנארכיסט,  לבין נינו,  שאמנם התגייס,  אם אינני טועה,  לצבא הפשיסטי,  אבל מצא את עצמו בהמשך דווקא בין שורות הפרטיזנים הקומוניסטים.  קארלו מסביר שם מדוע אינו יכול להתגייס לשום צבא:

–  "ההשקפה שלי  –  דוחה   –   אלימות.  האלימות היא שורש כל רע" (ההדגשה במקור).

–  "אז איזה מין אנארכיסט אתה?" שואל אותו נינו (השאלה הזאת משעשעת אותי).  וקארלו עונה:

–  "האנארכיה האמיתית שוללת את האלימות.  עיקר הרעיון האנארכי הוא שלילת השררה,  כי שררה ואלימות חד הם…"

ונינו שואל שוב:

–  "ואיך אפשר להקים מדינת אנארכיה בלי אלימות?" (גם השאלה הזאת, כולל המושג "מדינת אנארכיה", משעשעת בעיניי),  ונענה:

–  "האנארכיה שוללת את המדינה…  ואם האמצעים הם אלימות,  אז לא.  המחיר לא משתלם.  במקרה כזה,  האנארכיה לא תקום."  ובהמשך עוד:  "אם המחיר הוא בגידה ברעיון,  הרי שהמטרה הוחטאה כבר מלכתחילה!  הרעיון… נוכח במעשה… והאלימות הפיסית משחיתה את שורשיו… אלימות היא הדבר הכי גרוע."

מוזר:  דווקא האנארכיסטים המועטים שאני זוכרת לא ממש בחלו באלימות.  למען האמת,  מתברר שבהמשך גם קארלו ויוואלדי עצמו שוקע בתוכה עד צוואר,  באופן שמתמיה אפילו את נינו ואת חבריו.  מצד שני,  זה לא צריך להפתיע.  לא חסרות אידיאולוגיות שמנסות להוציא את תורתן מן הכוח אל הפועל תוך כדי בגידה בעקרונותיהן   –  וזה בדרך כלל לא מפריע לאף אחד.