לרגל חגיגות מחלתי האחרונה,  שתוארה בהרחבה בפוסט הקודם,  נאלצתי לקנות בבית המרקחת כדורי אנטיביוטיקה.  הרוקחת הציעה לי,  בטובה,  "לקחת גם פּרוֹבִּיוֹטִיקָה".  הכוונה לתכשיר כלשהו המכיל כך וכך מיליארדים של חיידקים "טובים" (שחיים באופן נורמלי בגופנו וממלאים בו תפקידים חשובים ומועילים),  ומטרתו לתקן את נזקי האנטיביוטיקה.  שהרי,  כידוע לכל,  נוהגת האנטיביוטיקה,  בעיוורונה,  להשמיד ולהרוג ולאבד לא רק את החיידקים ה"רעים",  מחוללי המחלה,  אלא את כל הנקרֶה על דרכה,  והחיידקים ה"טובים" בכלל זה.  לכל החס על בריאותו מומלץ,  על כן,  להזדרז ולמלא את החסר (על ידי בליעת "פרוביוטיקה").  עניתי לרוקחת שאסתפק לעת עתה באכילת יוגורטים (המִּתגָּאִים בתכולת החיידקים ה"טובים" שבהם),  והרוקחת העירה, בצדק,  שלצורך העניין יהיה עלי לאכול "הרבה מאד יוגורטים".  אני משכתי בכתפי, ובכך נסתיימה שיחתנו.  נִיחָא.

 

באחד מן הלילות טרופי-השיעולים שבאו בעקבות השיחה הזאת,  עלה בדעתי ההִרהוּר הבא (אמנם אפוף-אֵידֵי-מחלה במקצת,  אבל בכל זאת הרהור):  מִזה שנים מזהירה הרפואה מפני העובדה,  שהחיידקים ה"רעים" (המצויידים כנראה בכמויות מרשימות למדי של תבונה) הולכים ומפתחים עמידות בפני האנטיביוטיקה,  ושהאנושות עלולה למצוא את עצמה בקרוב בלי תרופות נגדם,  וכו'.  זו אכן מחשבה מקפיאת דם, והיא מדירה לא אחת שינה מעיני.  אבל,  כך הרהרתי,  דומה שדווקא החיידקים ה"טובים"  הם חֲלוּשִי-מוח במקצת:  במשך כל השנים האלה שהם נתקלים באנטיביוטיקה לא מצאו להם דרך פעולה טובה יותר מאשר להשתטח בו במקום ולנפוח את נשמתם ברגע המפגש עמה.  כיצד-זה אין הם מפתחים סוף-סוף עמידות כנגדה,  כמו בני דודיהם ה"רעים"?  הייתכן ששִׂכלָם של החיידקים ה"טובים" רוֹפֵס יותר מזה של ה"רעים"?  ואולי גם החיידקים ה"טובים" כבר פיתחו בסתר עמידות לאנטיביוטיקה,  והיא כבר אינה מצליחה לחסל אותם?  ואולי אנו מלעיטים את עצמנו ביוגורטים ו"פרוביוטיקות" למיניהם שלא לצורך?

 

לאלוהים פתרונים.  ובאכילת יוגורטים ננוּחַם.  בינתיים.

על חיבתי לחורף כתבתי כבר יותר מפעם אחת.  למרות זאת,  אפילו כחובבת חורף ידועה, אני צריכה להודות שיש לו מגרעות. 

 

הראשונה היא הברקים והרעמים,  שהטילו עלי אֵימָה מאז ומתמיד.  אחד מזכרונות הילדות המוקדמים שלי קשור בלילות שביליתי כשאצבעותי תחובות בתוך אוזני, מתוך ניסיון (שלא עלה יפה) שלא לשמוע את הקולות המפחידים המשתוללים בסערה בחוץ. 

 

והמגרעת השניה היא מחלות החורף.  לא רק השַפַּעוֹת, אלא גם כל שאר הווירוסים,  בני דודיה וגיסיה של השפעת המוּכֶּרֶת.  צַנֶּנֶת ונזלת ושיעולים אל תוך הלילה;  חום וצמרמורות וחולשה, שבגללה אני עוברת ממקום למקום בבית תוך כדי חיפוש בָּהוּל אחר כורסאות שאל תוכָן אפשר לצנוח בדרך;  חוסר תיאבון מוחלט,  כשאפילו למים יש טעם מר,  ותה חם אין בו כדי לנחם; ובכלל,  התחושה המוכרת שהמוח מתמלא בצמר גפן,  כל המעברים בוערים וסתומים,  ושום מחשבה של טעם אינה מתנהלת בשום מקום;  כל הפעילות היומיומית נעצרת; התרופות רק מגבירות את התחושה הכללית של הטשטוש המעורפל;  לא נותרת אף טיפה של אנרגיה או יוזמה לצורך כל עשייה שהיא;  ורק הווירוסים הללו  –  חיות קטנות ומרושעות שכמותם  –  רוקדים בשמחה מסביב למדורה,  בעוד החיידקים יושבים בשקט בצד ומחכים, חורשי רע, להזדמנות הנאותה להצטרף לחגיגה.

 

בלילות טרופי השינה ורדופי השיעולים אני מוצאת את עצמי מנסה לפתור,  נים-ולא-נים,  איזו בעייה של הֶבֶל  –  סידור חוזר ונשנה של מילים בתוך משפט חסר משמעות,  או בדומה לזה   –  פעילות שנראית חסרת היגיון לחלוטין ברגע שזורח עליה אור היום.  לאחר לילה שלם שעובר במאמץ העָקָר הזה, דומה שהבוקר מוצא אותי עייפה ממה שהייתי כששכבתי לישון.

 

כמה פעמים כבר הייתי  –  כמו כולם,  מן הסתם  –   בסיפור הזה!  במהלכו נדמה תמיד,  שזה לא ייגמר לעולם.  שמעתי פעם שני שַדָּרֵי רדיו מתבדחים בשידור ואומרים,  שכשהיתה להם שפעת,  היה יום אחד במהלך המחלה,  שבו הם היו משוכנעים  –  אבל משוכנעים  –  שהם הולכים למות.  שניהם שרדו כדי לספר על כך לקהל המאזינים.  כי זה מה שקורה על פי רוב לווירוסים האלה,  שרוקדים מסביב למדורה:  הם מתעייפים ונסוגים אל כלעומת שבאו.  החום יורד וצמר-הגפן-במוח מתפוגג והתיאבון והכוחות חוזרים,  ואיתם המרץ והיוזמה והדאגות וטרדות היום-יום,  והוֹפּ  –  חזרה למירוץ העכברושים.  עד לפעם הבאה.

 

רפואה שלימה!

…וכשדַרכִּי אובֶדֶת,

אני זוכֶרֶת

את צִיוּן-הדֶּרֶך הנִּצחִי

מ"פִּיטֶר-פֶּן":

"יָמינָה בכוֹכָב השֵּנִי

ויָשָר עד הבּוקֶר".

זה כמו מצפֵּן,

או אֵיזֶה מִגדַּלּוֹר אחֵר:

פָּשוּט לָלֶכֶת לאוֹרוֹ,

ואז אוּלַי יִהיֶה כבר טוֹב יותֵר.

…והנסיעה ברכבת,  בערב,  ליד החלון,  הזכירה לי אמצעי תחבורה אחר:

ליַד החלון בטִיסַת לילה:

רַק פָּנַי משתקפים בשִמשָה.

כל החוּץ אָבַד באפֵלָה.

ציפור הברזל הכבֵדָה

פּוֹלַחַת את הרִיק הגדול

לבַדָּה

בזמזום מנועים חַדגוֹנִי.

אֵינסוֹפִי.

רק פָּנָס מהַבהֵב בִּקצֵה הכָּנָף

פּוֹעֵם

יחִידִי

בחושֶך

הנִּצחִי.

על חיילים ישֵנים

בנסיעות למרחקים ארוכים באוטובוסים וברכבות כבר התרגלתי לראות חיילים ישֵנים.  דומה שחיילים סובלים ממחסור מתמשך בשעות שינה.  לא רק בגלל עומסי העבודה שלהם,  או בגלל גילם שואף-התנומה,  אלא גם בשל הרגלי השינה החסכניים שלהם בזמן החופשות.  מקורות יודעי דבר הסבירו לי,  שחייל בחופשה יכול לבלות בלי שינה עד שעות הבוקר המוקדמות,  בהנחה שכבר ישלים את החסר ברכבת.  הכל מתוכנן ומחושב מראש,  כך נאמר לי.

 

הנה הם עולים, אם כן,  לרכבת (או לאוטובוס) עם תרמיליהם הכבדים  –   כמו חלזונות שנושאים את ביתם על גבם;   מתמקמים איכשהו פה ושם,  בכיסאות או (בהיעדר כסאות פנויים) במעברים ועל המדרגות;  עורכים שיחה אחת או שתיים בפלאפון,  מוודאים שמישהו יאסוף אותם בתחנה;  ואז,  מיד עם תחילת הנסיעה,  נופלת עליהם תרדמה.  שקט משתרר בקרון או באוטובוס:  החיילים ישֵנים.   משתרעים על המושב,  נשענים אל החלון,  מתכרבלים על המדרגות,  בכל מצב ובכל תנוחה,  ודומה שדבר אינו מפריע את מנוחתם.  מדי פעם שוב מצלצל איזה פלאפון,  ומישהו עונה בקיצור ובקול מנומנם,  ואז שוב  –   הופ  –   נרדמים בחזרה.  אני מקנאה בשלוות הנפש שלהם,  וגם בחוש הבריא שמעיר אותם בכל זאת דקה לפני שמגיעים לתחנה.

 

לפעמים אני משתעשעת במחשבה,  שבאחת מנסיעותי ברכבת אפגוש כך גם את החייל הפרטי שלי,  ישֵן בדרכו הביתה.  עד עתה לא נתמזל מזלי.  אבל כשהוא מגיע הביתה בחלק מימי חמישי בערב,  עדיין לא מָלאָה סאַת שנתו.   כשאני שומעת שקט מוזר מכיוון חדרו,  אני דופקת על דלתו פעם ופעמיים ושלוש,  וכשאין תשובה,  אני מציצה פנימה.  אָ-הָא.  עוד חילזון:  מכורבל כולו וצנוף ככדור על הספה,  ישן בבגדיו בלי שמיכה וקופא בעליל מקור,  הנה נָם וישֵן שומר ישראל.  בעמל רב אני מעירה אותו,  מזכירה לו מי אני ומי הוא והיכן המקלחת,  ומשכנעת אותו בהדרגה לקום מהצטנפותו כדי שאוכל להוציא מארגז המצעים שמתחתיו את השמיכה והכרית וכך הלאה.  הוא רוטן משהו על כך שהוא "יכול לבד",  ואני מבטיחה לו שאין לי ספק בכך.  בסופו של דבר,  לאחר עוד תזכורת או שתיים,  הוא גורר את עצמו למקלחת ואני מסדרת את המיטה,  שאל תוכה יִצנַח כִּפרִי בָּשֵל דקות אחדות לאחר מכן,  ויישן עד שעות הבוקר המאוחרות.  ואז יתחיל,  רשמית,  סוף השבוע,  שישי ושבת,  שבהם,  ככלל,  לא ישֵנים כלל (כמעט).  שהרי כבר אמר מי שאמר,  שכשאלוהים ברא את הלילה,  הוא לא חשב על שינה.

 

וכך אני נוסעת ברכבת,  ומולי ישֵנים חיילים,  או חיילות,  ואני מסתכלת בפניהם הרדומות והצעירות וחושבת:  כשהם ישֵנים,  הם נראים ממש כמו ילדים.  בטוחים ונטולי דאגות.  כמו באותם ימים רחוקים,  כשהיינו נכנסים לחדרם,  על קצות האצבעות,  להציץ בהם בשנתם.

אֶלֶגיָה

עלֵי הנַענָע שֶמִּתַּחַת לחַלּוֹנִי

שאיננו עוד,

בֶּחָצֵר של בֵּית-הורַי הישָן

שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד:

כשהיו השכֵנים מַשקים אותם

בעַרבֵי הקַיִץ

שאֵינָם עוֹד,

היה ריחָם הֶחָריף

מתאַבֵּךְ ועולֶה אל חַדרִי

שאיננו עוֹד  –

מָהוּל בקוֹלות הפִּכפּוּך של הַמַּיִם,

מתֻבָּל בפֵירורֵי שִׂיחָה עֵרָנִית

שאֵינֶנָּה עוֹד.

הקוֹלוֹת הבּשׂוּמִים עוֹד שׁמוּרִים עִמָּדִי.

בטִיּוּלִי הַלֵּילִי

אני חוֹלֶפֶת על פנֵי שתֵי נעָרוֹת

יושבות

זו מול זו

על ספסל ברחוב החשוך, 

שקוּעוֹת בשיחָה.

האחת יועֶצֶת

בשֶקֶט

משהו כמו:

"אם כך את מרגישָה,

אז את צרִיכָה…",

והשנייה מקשיבה,

עיניה נעוצות בראשונה.

כמה הן צעירוֹת.

מרוּכָּזוֹת.

חֲבֵרוֹת.

רֵיחַ בָּשׂמָן

המָּתוֹק

מרחֵף סביבָן,

מלַווה אוֹתִי

בדַרכִּי.

…ולפעמים –

הכַּעַס הוא מִפלָט.

עיר-מִקלָט.

כמה מפַתֶּה

להתחַבֵּא

בצִלָּן החָמִים

של קרָנוֹתָיו.

כי כשיש את מי

להַאֲשִים

זה מפוֹגֵג מעַט את היֵּאוּש.

לכן אני –

כשאֵינִי

מוֹצֵאת על מי

לִשפּוֹך את זַעמִי  –

זה כּוֹאֵב לי הֲכִי.

בַּרַכֶּבֶת צָפוֹנה:

לִקרַאת חֲדֵרָה מתחילים לִראוֹת

מַראוֹת,

שֶׁעִירוֹנִים אֵינם רואים תכופות:

הַבּרוֹשים,

שתוֹחֲמִים,  סביב סביב,

את מטעי הבננות

ואת הפרדסים.

האקליפטוסים

שלצִידֵי הַפַּסִּים.

מה-זה היה לאוסטרלים הללו, 

שהֵבִיאוּם בַּהֲמוֹנִים.

רֵיחָם הדק חודר אל הקרון

על אף החלונות האֲטוּמִים, 

מזכיר לי נִשכָּחוֹת

מן הכִּינרת,

מִיָּמִים אחרים.