שאלון ספרים

לי  הציעה שנעביר את השאלון הזה גם בישרא,  ואני אמרתי למה לא.  הפעם השאלות רק בענייני ספרים,  והן ממש קשות. כל מי שרוצים להשתתף מוזמנים לענות גם,  ולא כולם חייבים להגזים באורך התשובות כמוני.

מה הספר האהוב עליך?

תשובה ממוקדת אינה אפשרית.  לפעמים אהובים עלי חלקים מסויימים מתוך ספרים,  וחוץ מזה,  זה תלוי בתקופות ומשתנה לפרקים.

תשובה חלקית:  אל תיגע בזמיר של נל הרפר לי.  חלקים מתוך אותו הים של עמוס עוז.

איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?

צלה של הרוח של קרלוס רואיס סאפון.  אני אבודה קצת בתוך כל העלילות המפותלות,  הנכנסות ויוצאות זו לתוך זו וזו מתוך זו,  ואני מקווה להפציע משם בשלום,  במוקדם או במאוחר. הבא בתור אחריו,  במדף התחתון של השידה:  Mansfield Park של ג'יין אוסטין.

איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?

משהו מסדרת הרומנים-המאד-רומנטיים שנקרא גאוות המליונרית. למה הוא הרשים אותי כך בגיל 15 בערך אני לא בדיוק זוכרת,  אבל זו האמת העגומה.

איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?

יש המון  –  המון  –  ספרים גדולים וחשובים ומפורסמים שלא קראתי מעולם,  ומן הסתם גם לא אקרא,  ואני תמיד מעיזה להודות בכך.  השלמתי עם העובדה שאני קוראת מאד לאט  –  והיות שבמירוץ הזה אני תמיד מפסידה,  החלטתי לפרוש ממנו בעוד מועד וליהנות מהליכה מתונה.

איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?

בלתי אפשרי לבחור מה "הכי".  בין השאר:  הילדה שנשארה לבדה של ליסי רוזיה פונטין.  דפי תמר של דבורה עומר.   נשים קטנות של לואיזה-מיי אלקוט.

איזה ציטוט הכי נחקק בך?

יותר מאחד.  למשל:

–  "לעולם,  לעולם אל תשאל את העד בחקירת שתי-וערב שאלה שאין התשובה עליה ידועה לך מראש" (נל הרפר לי,  אל תגע בזמיר).

–  "בן אדם לא מת כל-כך מהר כפי שאולי נדמה לנו במצב רוח קיצונית" (עמוס עוז,  מיכאל שלי.  ולא,  אין כאן טעות בהקלדה).

–  המשפט החותם את מאהבה של הליידי צ'טרלי של ד.ה. לורנס:

John Thomas says good-night to Lady Jane,  a little droopingly,  but with a hopeful heart

(בתרגום של אהרן אמיר:  "ג'ון תומס אומר לילה טוב לליידי ג'יין,  שמוט מעט,  אך בלב מלא תקווה.")

עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות?

אני לא רוצה להתחלף עם אף אחד.  אבל אני יכולה להזדהות עם דמויות ולפעמים לרצות ללמוד מהן דבר זה או אחר.  ישנו למשל הווארד רוארק מכמעיין המתגבר של איין ראנד  (היום אני מתקשה להאמין שעד כדי כך אהבתי את הספר הזה לפני שנים)   –  שלא נותנים לו לעבוד במקצועו כאדריכל משום שעבודותיו שנויות במחלוקת.  כתבתי כאן פעם על עבודתי הקודמת,  וכתבתי ש"לפעמים מגרד לי באצבעות"   לעסוק בה שוב.  וכשמגרד לי באצבעות,  אני חושבת על הווארד רוארק.  כי על הגירוד הזה באצבעות הוא ידע את כל מה שיש לדעת.

ולשנה?

שנה זה מוגזם.  לא בא בחשבון.

מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?

אמא שלי.  בילדותי היא תמיד סיפרה לי על מה שקראה, שיתפה אותי ברשמיה,  וקנתה לי הרבה ספרים,  כמעט לכל חג ולכל יום הולדת.  כנראה גם הייתי נוחה להשפעה בתחום הזה במיוחד (פחות מזה בתחומים אחרים),  ובזכותה קראתי תמיד,  וכילדה  –  גם הרבה מאד.  אני ניסיתי לעשות אותו דבר עם הילדים שלי,  ונחלתי כישלון חרוץ (אם כי היום הם דווקא קוראים הרבה,  במיוחד הקטנה  –  אבל זה קרה רק אחרי שנכנעתי והפסקתי לדבר אתם על ספרים).

מה המקום הכי מוזר שקראת בו?

בחצר של הורי,  כשהייתי ילדה,  היו כמה עצי הדר.  אני אימצתי לי את עץ האשכוליות,  מאחורי המחסן של אבא שלי,  כנראה משום שהיה קל יחסית לטפס בו אל מקום המפגש של כמה ענפים.  שם,  בצומת הענפים,  הייתי אמורה לשבת ולקרוא.  למרבה הצער,  הישיבה במסתור האקזוטי הזה היתה בלתי נוחה בעליל,  כך שהרבה קריאה לא נעשתה בו:  תמיד נאלצתי לרדת משם ולעבור לקרוא במקום אחר.

בוויכוח הנצחי שניטש בין טהרני הלשון,  הדורשים להשגיח במשנה מרץ על העברית כדי למנוע את קלקולה המתמיד בפי דובריה השטופים בבוּרוּת,  לבין הליברלים הטוענים שיש לתת לה להתנהל כרצונה,  חלה לאחרונה התעוררות מחודשת,  נוכח פרסום הספר ישראלית שפה יפה של גלעד צוקרמן,  אשר,  כמו בלשנים רבים אחרים,  דוגל בשיטה הליברלית.

אני מאז ומתמיד חשבתי שהניסיון לפקח על התנהלות הלשון,  שיש לה חיים עצמאיים משלה, נדון מראש לכשלון,  ושיש להניח לה לנפשה (מה שאינו עומד בסתירה לצורך לדאוג לחינוך ולהשכלה של דובריה)    –   ובשל כך הואשמתי לא פעם בליברליות מתנשאת ובאדישות לגורל התרבות העברית.

אולי משום כך הצחיקו אותי לפני ימים אחדים כמה שורות שבהן נתקלתי באקראי בספר של מבוא לבלשנות,  כשחיפשתי בו משהו אחר.  צוטטו שם דברים שכתב המדקדק  Thomas R. Lounsbury  בשנת 1908,  והוא לא חשב על מצבה של העברית כשכתב אותם:

There seems to have been in every period in the past,  as there is now,  a distinct apprehension in the minds of very many worthy persons that the English language is always in the condition approaching collapse and that arduous efforts must be put forth persistently to save it from destruction

לאמר,  פחות או יותר: 

"דומה שבכל תקופה בעבר,  כמו גם עתה  [ב-1908!],  שכן בתודעתם של אנשים ראויים רבים החשש הברור,  כי הלשון האנגלית שרויה כל העת על סף התמוטטות,  וכי יש צורך בהשקעה קבועה של מאמצים בלתי נלאים כדי להצילה מחורבן גמור."

כל שיש לעשות בציטוט הנ"ל הוא להחליף את ה"אנגלית" ב"עברית",  להתקדם מאה שנה (ועוד אחת)  –  ומיד ננחת היישר אל תוך ימינו אנו במקומותינו ידועי הסבל.  נראה שאין חדש תחת השמש:  מן הסתם נטענו טיעונים דומים גם בימי הביניים (בנוגע לשפות אירופיות ואחרות)   –  יחד עם ההאשמות הרגילות על הדור הפוחת והולך והעטרה שטרם הוחזרה ליושנה.  לו צדקו כל האנשים הדאוגים הללו,  היינו יורדים כבר מזמן מתחת למפלס האפס,  ובשום מקום לא היה נותר ולוּ גם אדם אחד המצויד במצבורי תרבות מספיקים שיאפשרו לו להלין ממרומיהם על הדורות הירוּדים הבאים בעקבותיו.

לקראת טקס האוסקר מוצפים ערוצי הטלוויזיה בסרטים מפורסמים שזכו בפרסים בעבר.  שלא בטובתי נקלעתי אתמול בערב לצפייה בחלק האחרון של "הטיטאניק".  מאז שראיתי אותו לראשונה הספקתי לשכוח כמה נורא התיאור ההוא של הטביעה.  במקום ליהנות מהפוגה קלה אל מול הטלוויזיה בשבת גשומה וסוערת,  מצאתי את עצמי שקועה בהרהורים מורבידיים כאלה ואחרים.  למשל,  על התחושה המלווה מן הסתם את ההבנה הפתאומית,  שכל אמצעי הביטחון,  ההבטחות ובעלי הסמכות לא יושיעו,  והפרט חסר הישע נותר לבדו אל מול קיצו האיום.  או על הרגע שבו הפרט הזה מבין שמאמציו להינצל בכוחות עצמו גם הם כבר לא יעזרו,  והוא מחליט להפסיק לנסות, ומוותר.  וגם נזכרתי במה שאמרה לי פעם חברתי הטובה מימי בית הספר התיכון,  לפני שנים רבות: "אם כבר למות במסע כזה,  אז עדיף באווירון,  ולא באניה.  כי באווירון זה נגמר הרבה יותר מהר".  אף כי טביעת הטיטאניק,  על פי התרשמותי,  היתה מהירה בהרבה מהצפוי והרגיל.  מכל מקום,  אף אחת משתי השיטות לא נראית לי מומלצת.

מאוחר יותר נחה דעתי מעט,  כשצפיתי (מן הסתם בפעם העשרים) ב"על תבונה ורגישות" של אנג לי,  על פי ג'יין אוסטן (העברה נאמנה למדי של הספר אל המסך הגדול)  –  גם הוא בכיכובה של קייט וינסלט,  כשלצידה אלן ריקמן,  אמה תומפסון,  יו גרנט,  ועוד רבים וטובים.   יש בסרט הזה פרטים רבים שאני כבר יודעת בעל פה,  ואני מצפה תמיד בשמחה לחלקים האהובים עלי, ובוכה תמיד באותו מקום עצמו.  מעבר לעלילה התמימה-לכאורה והמיושנת-בעליל,  הצילומים המרהיבים של הנופים הירוקים והגשומים-תמיד, והפסקול היפהפה, אני מתבשמת שוב ושוב מן הדברים החכמים הנאמרים שם על החיים ועל בני האדם   –  חלקם בדיאלוגים מבריקים,  וחלקם בלי מילים בכלל.

שָפַר גוֹרָלִי:

להתעורר

עמוק בַּלַּילָה הָאָפל

ואז לשמוע לצידי

נשימוֹת שוֹקטוֹת

חוֹלמוֹת

של השוּתָף למיטָתִי:

אָבוּד בנִבכי חלוֹמוֹ

מובדָל לעַצמוֹ בִּשנָתוֹ

ועם כל זאת –

נשימותיו הקצוּבות

מפוֹגגוֹת

את חֶרדָתִי.

פוסט פוסט-בחירות

בסוף הלכתי והצבעתי למפלגת העבודה. 

תמיד קורה אותו הדבר:

בבחירות אני תמיד מצביעה למפלגת העבודה.

לאחר הבחירות מפלגת העבודה מרגיזה אותי עד מוות.

ואז אני נשבעת שלעולם לא אצביע עוד עבורם.

ואז אני מחפשת מפלגה אחרת.

ואז אני לא מוצאת.

ואז אני מפרה את שבועתי ומצביעה עבורם שוב.

ואז,  אחרי הבחירות,   מפלגת העבודה מרגיזה אותי עד מוות.

ואז אני נשבעת שלעולם לא…

וחוזר חלילה.

אבל מה אני יכולה לעשות  –  בין כל המפלגות שאני מכירה,  המצע שלהם נראה לי פחות או יותר ניתן לבליעה,  ההתייחסות שלהם למציאות היא פחות או יותר רציונאלית,  וההרכב שלהם סביר,  ברובו,  למעט נפוליאון העומד בראשם (ואיתו הסליחה,  אני לא מצליחה להשתחרר מהאסוציאציה הזאת),  ועוד אחד או שניים שהייתי יכולה להסתדר בלעדיהם.

"למה לא תצביעי מרצ,"  אמרה לי מישהי בערב-שלפני,  "הרי בדעותיהם הם מתאימים לך!"

אמרתי לה:  בדעות אנחנו אולי באמת מתאימים,  אבל הסגנון שלהם עולה על עצבַי:    כל הזמן הם יושבים בפינה לבד בחושך,  ומתלוננים שהכל לא-טוב.  פעמיים בשנה הם גם אומרים    –  ובצדק   –   "אמרנו לכם."  את זה גם אני יודעת  לעשות  –  אני לא צריכה אותם בשביל זה.

לפני פרסום המדגמים,  בעשר-דקות-לפני-עשר,  התחוללה סופת רעמים שהפילה את האינטרנט שלנו (למחרת נודע,  שלא היינו לבד:  כמעט כל האינטרנטים נפלו,  בבת אחת).  סופות רעמים מפילות עלי אימה,  אפילו כשאינן פוגעות באינטרנט.  בצר לי אטמתי את אוזני וברחתי לחדר של הילד,  שישב ולמד בשקידה לפסיכומטרי עד שנייה-לפני-המדגם (בחריצות כזאת כבר מזמן לא נתקלתי).  קיוויתי שהוא יגונן עלי מפני הזעם האלוהי הרועם באטמוספירה,  אבל הוא רק הביט בי בבדיחות-הדעת וחזר לתרגילים בגיאומטריה. לא נותר לי אלא לשוב אל הטלוויזיה ולהתפלל שלפחות היא לא תחשך פתאום.

בתום המדגמים נתעגמה עלי רוחי באמת.  כל הבלגן הזה שעברנו   –    וכלום לא יצא.  שום דבר לא הוכרע.   אמרתי לראש המשפחה באכזבה זעופה: 

"פעם אחת גם אני רוצה לחגוג עם הקבוצה המנצחת.  הייתי צריכה להצביע עבור ציפי לבני,  כמו שכולם אמרו לי לעשות.  עכשיו הייתי יכולה לשמוח איתם." 

יש אנשים שהגיון-הברזל שלהם אינו חדל לפעול אפילו בשיאה של סופת ברקים: 

"אני לא מבין   –  מה היה יוצא לך מזה,"  אמר לי בשלווה.  "היית מעבירה את הקול שלך מהעבודה לקדימה,  וציפי לבני היתה נשארת בדיוק עם אותו גוש מפלגות  שאיננו גדול מספיק בשביל להרכיב ממשלה."

זה נכון,  אבל לא מנחם.  נשארתי עגומה כשהייתי,  אף שהסופה נגמרה,  והאביב חזר.

אולי לקראת הפעם הבאה אחליף קבוצה.

בדרך לירושלים, בט"ו בשבט

בשער-הגיא שוב פורחות השקדיות:

זיקוּקי-הַתִּפרָחוֹת מתנפצים לצד הדרך.

עכשיו תָרוֹת עינַי אחר הרַקָּפוֹת,

וּמגַלּוֹת,  בַּהֲקַלָּה,

גם את פניהן המסמיקות,  הרכוּנוֹת בַּעֲנָווה.

יש שְעוֹנים אשר אינם עומדים מִלֶּכֶת:

הדייקנות הזאת,  אשר גוֹבֶרֶת

גם על החום הבוגדני, על האימה, והמבוכה

אשר מסתערים

מכל העֲבָרִים  –

הנה בכל זאת יש כאן עֹגֶן-מָה

שֶבּוֹ אפשר להיאָחז,  לפי שָעָה.

השבוע שודרו בערוץ עשר שני הפרקים האחרונים של סדרת הדרמה המשטרתית הישראלית "האמת העירומה",  שאחריה עקבתי בעניין במשך שבועות.  לאחר שנפתרה התעלומה ונמצאה הגופה והובררה סיבת המוות ונחשפו האשמים,  אמר ראש צוות החקירה (ליאור אשכנזי) בהבעה עגומה,  שפתרון התעלומה תמיד קטן ועלוב יותר מן התעלומה עצמה.

אני מניחה שיש בזה משהו.  מין אנטי-קלַיימֶקס.  כי העלילה הסבוכה הותרה,  הילת החשיבוּת והדחיפוּת התפוגגה, ומסתבר שכל העניין הוא  פחות אפוף-מסתורין ומכוּוָן ושוחר-רע ממה שחשבו תחילה.

מה שאינו מונע מסיפור המוות עצמו להישאר עצוב ומיותר כשהיה,  ואפילו יותר:  סתם קרה אסון.

לאחרונה, לפני כך וכך לילות,  בשניות האחרונות לפני שנרדמתי לגמרי,  שמעתי פתאום את הצחוק של אמא שלי.

כמו שהוא היה פעם.  כי הרי בשנים האחרונות כבר כמעט לא צחקה בכלל,  רק חייכה פה ושם,  בדרך כלל במרירות.

אבל לפני כך וכך לילות  שמעתי את הצחוק של פעם,  ואז התעוררתי בבת אחת.

ואז חשבתי מה שחשבתי,  ואז נרדמתי לגמרי.

עכשיו,  כשאני ערה בהחלט,  אני בשום אופן לא מצליחה להיזכר איך נשמע צחוקה.

אתמול גמרתי לקרוא את סוויטה צרפתית של אִירֶן נֶמִירוֹבסקִי,  כולל כל הנספחים,  הרשימות והמכתבים.  הרומן עצמו מכיל רק את שני החלקים הראשונים מתוך החמישה שתכננה הסופרת היהודיה-צרפתיה ממוצא רוסי לכתוב. את השאר לא הספיקה   –  היות שביולי 1942 נאסרה ונשלחה לאושוויץ,  שם נרצחה כחודש לאחר מכן,  לפני שמלאו לה ארבעים שנה.  חודשים אחדים מאוחר יותר נאסר ונספה כך גם  בעלה,  מישֶל אֶפשטיין.  שתי בנותיהם הקטנות שרדו איכשהו. הן הצליחו להציל את כתב היד החלקי של הספר שכתבה אִמן,  והוא יצא לאור רק לאחרונה,  בשנת  2004  (ובתרגום העברי של ניר רצ'קובסקי  –  בשנת 2006,  הוצאת כתר).

לפני מותו הספיק אפשטיין לשלוח מכתבים לכל מי שרק היה אפשר,  בניסיון להציל את אשתו,  או לפחות לקבל מידע על גורלה  –  אך לשווא.  בין היתר כתב באחד המכתבים,  כי "אין זה צודק,  וגם לא הגיוני,  שהגרמנים יאסרו אשה שאמנם מוצאה יהודי,  אך אין לה   –  וכל ספריה מוכיחים זאת  –  שום אהדה ליהודים או למשטר הבולשוויקי" (עמ' 427).  כל מלה במשפט הנ"ל היא אמת לאמיתה, ואף על פי כן הוא נשמע נורא.  אבל מה לי כי אלין על הנסיונות האלה,  פתטיים ככל שיהיו,  שבאמצעותם ניסו אנשים להציל את עצמם ואת יקיריהם מתוך התופת הזו,  שבה התהפכו פתאום סדרי העולם,  וכל כללי ההגיון,  המשפט והסדר איבדו את תוקפם.

בסוויטה צרפתית,  שעלילתו ממוקמת בצרפת הכבושה בידי הגרמנים במלחמת העולם השניה,  מתגלה אירן נמירובסקי כסופרת מחוננת,   חדת-ראייה ובעלת סגנון חריף ומרושע במקצת. לא רק את היהודים לא אהדה (כפי שהעיד גם בעלה;  אבל ברומן הספציפי הזה אין ליהודים כל תפקיד);  גם הצרפתים אינם יוצאים נקיים משבט ביקורתה.  בחלק הראשון של הספר,  העוסק בבריחה מפאריס מאימת ההפצצות הגרמניות,  היא מבקרת קשות כמעט את כל הצרפתים שהיא מתארת,  וחושפת,  כמעט  באכזריות,   את כיעורם ושחיתותם.  דווקא בחלק השני של הספר,  שמתרחש בכפר צרפתי שבו חונה גדוד גרמני לצורך מנוחה ואימונים, היא מתארת מתוך אנושיות רבה את שני הצדדים  –  כובשים ונכבשים,  שנואים ושונאים  –  תוך שהיא מראה  לא רק את ההבדלים ביניהם,  אלא גם את הדמיון המאחד אותם.  בתוך הפחד,  האכזריות והשנאה היא טווה שם גם סיפור אהבה בין הצרפתיה הצעירה המתגוררת עם חמותה בזמן שבעלה נתון בשבי הגרמנים,  לבין הקצין הגרמני המשוכן בביתן.

מעבר לטרגדיה האישית של אירן נמירובסקי ושל בני משפחתה,  אינני יכולה שלא להצטער על מותה גם בשל הסיבה הפשוטה,  שבעטיו נמנע ממנה להשלים את כתיבת שלושת החלקים האחרונים של הספר.  היו לה תכניות כאלה ואחרות בנוגע להמשך העלילה.  היא רשמה על כך הערות קטנות שמופיעות באחד הנספחים לספר,  אבל היא עצמה לא היתה בטוחה לגבי כל הפרטים.  עכשיו כבר לא אדע לעולם מה עלה בגורל הדמויות שאליהן התוודעתי בשני החלקים הראשונים   –  דמויות שליוו אותי בהתמדה בשבועות האחרונים,  ושהעתיד הצפוי להן עורר את סקרנותי.  מתוך הרשימות של אירן  נמירובסקי רק הבנתי,  שהקצין הגרמני המאוהב אמור היה למצוא את מותו בחזית הרוסית באחד החלקים המאוחרים,  הלא-כתובים,  של הספר.  ועד כמה שזה עלול להישמע מוזר,  הצטערתי על הגורל שהיא תִכננה בשבילו.