אל הרציפים של תחנת האוטובוסים

נוהרים המונים בחיפזון של בוקר. 

על שמיכה שנפרשה על פני המדרכה

מתעורר פלוני משנת הלילה

ליום נוסף של חמסין סתווי. 

לקול קריאות נהגי המוניות ורוכלי הבייגלה

מַנעים מישהו זמירות ברוּסִית

אל תוך המיקרופון. 

המלוֹדיות הנוּגוֹת משפת הווֹלגָה, 

או מן הערבות המוּשלָגוֹת, 

שוטפות את האַספַלט החם. 

תמונה גשומה

באוטובוס,  לפנות ערב,  בגשם הראשון:

על הגשר שמעל לכביש ליד שדה התעופה

התפתלה רכבת –

גם היא נרטבת –

ומולה הגיחה רכבת נוספת, 

והן החליקו כך, 

בלי קול,

זו בצד זו,

בכיוונים מנוגדים,

כמו במשחק רכבות של ילדים.

ועל כולם –

עליונים ותחתונים –

הִמטִירָה שמיכת העננים הנמוכים

(בהַשאִירָהּ חלון מערבי פתוח

לכדור-אש של שקיעה מרהיבה).

ואחר כך, 

בהשתקפויות שבכבישי העיר:

אורות המכוניות בחשכה הרטובה

הזכירו לי,  משום מה,

תצלום נשכח

של עיר של אור.

בעצם,  בשעות הפנאי שלי (שאינן) אני אמורה לקרוא את "עדן" מאת יעל הדיה,  שכתיבתה,  ככלל,  חביבה עלי.  אבל "עדן" הנ"ל הולך ומתארך,  ועוסק בפירוט בעניינים שהייתי מוותרת עליהם,  ויש שהוא עולה קצת על עצבי.  על כן אתמול התחלתי לערב מין בשאינו מינו,  ולקרוא,  לסירוגין,  גם את "יונה ונער" של מאיר שלו.

היו זמנים שבהם לא הייתי מרשה לעצמי דבר שכזה בשום פנים ואופן.  בקפדנות ובאיטיות שאין למעלה מהן הייתי קוראת ספר אחד עד תומו,  ורק אז עוברת לבא בתור אחריו (גם אם זה האחרון דיגדג את סקרנותי זמן רב). אבל עם השנים ריככתי קצת את המשמעת החמורה הזאת.  יש כל כך הרבה ספרים, והזמן הרי אינו מצרך שמצוי בשפע.  גם בעבודה,  כידוע,  יש לקפוץ לא אחת מכאן לשם ובחזרה,  לקרוא חצאי דברים,  למלא שבעים ושבע מטלות בבת אחת ולסירוגין… הגיע הזמן שגם בקריאה של פנאי אלמד לפזר את תשומת הלב בין כמה עניינים,  לפי הרצון והצורך.

וב-"יונה ונער"   –   אמו של יאיר נותנת לו כסף כדי שימצא לעצמו בית כלבבו.  בית ישן,  היא אומרת לו. "ביישוב ותיק,  שהעצים לידו כבר גדלו."  וגם מסבירה למה:   "עצים גדולים,  יאיר,  אל תשכח.  הרוח בעץ גדול שונה מהרוח בעצים צעירים." (עמ' 24).

וזה לגמרי נכון.  רוח סתו היום בחוץ,  בצהרי היום.  כשהיא נושבת בעצים הגדולים (דקלים,  ואחרים) בחצרות וברחוב,  מעורר קולה געגועים,  וגם תקווה קטנה,  שעורגת אל הגשם הראשון.  אולי בשבוע הבא.

רעשי רקע

השכנים למטה,  בחצר,  מפרקים את הסוכה.

בחדר הסמוך גועש משחק הכדורגל על המרקע.

לידי מתקתק השעון בשלווה נחושה.

ועל כולם עולה הרעש מבפנים –

שְאוֹן הירהורים טורדים ומודאגים,

צובאים על תשומת הלב החמקמקת,

לוחמים בִּדְבקוּת נגד כל עבודה מרוכזת,

עורמים מכשולים

בשבילים נֶחסָמים

של מחשבה.

הנה מצאתי,  סוף סוף, עִלָּה

לשבּוֹת מכל מלאכה.

שיר בוקר

כוסות הקפה העודפות

ששתיתי אתמול

פלשו הלילה אל חלומותַי

ונטעו בי חרדות

והסיעו שורות

של שירים

טרוּדים

מכאן

לשם

בחריקות

מחרישות

(אוזנַיִם)

והסתלקו

(הבוקר)

כלעומת שבאו.

אין מנוס מלדבוק

בהחלטות

משכבר הימים:

לא יותר משתי מנות

של קפאין

ביממה.

אחֶרֶת

לא יהיו פה שקט

ושלווה.

שוב יורד הערב על החצר בדיור המוגן.    הפעם אנו יושבות,  רק שתינו,  על המרפסת האחורית.  שוב נדלקים הפנסים הראשונים בתוך השיחים שבצידי השביל,  ושוב אני שואלת את עצמי,  אם אורם העדין דומה יותר לצהוב או לוורוד.  מסביבנו רובץ השקט.

ואז היא אומרת לי:

– "אתמול,  כשהתעוררתי,  לא יכולתי לזכור מה קרה לאבא ואמא שלי.  איך הם מתו."

אני מחכה.  אינני אומרת דבר.

– "זה קורה לי לעיתים,  לאחרונה,"  היא ממשיכה.  "הדמות של אבא שלי מתבלבלת עם מישהו אחר.  לרגע חשבתי,  שאבא שלי הוא זה שמת בגיל מבוגר,  אחרי מחלה קשה."

עודני מחכה.  מקשיבה.

– "חשבתי שהוא מת ממחלה.  אבל איך מתה אמא שלי  -" היא מוסיפה בתהייה,  "-  את זה לא הצלחתי לזכור בשום אופן."

– "בוודאי לא היית ערה לגמרי,"  אני מציעה הסבר.  "היית רדומה,  מן הסתם.  חלמת שאינך זוכרת."

– "בוודאי,"  היא מאשרת.  "זה היה חלום.  ואז ראיתי פתאום את התמונה הזאת של הבור,  עם כל הגופות בפנים.  את יודעת.  ואז זכרתי בדיוק מה קרה להם.  לשניהם."

– "כן," אני אומרת.

– "אם כי אינני יודעת בדיוק,  איך זה קרה,"  היא מתעקשת.  "לא נודעו לי שום פרטים."

– "נכון,"  אני אומרת.  "איש אינו יודע בדיוק."

עכשיו נדלק גם הפנס האחרון בצד השביל.  החשכה מסביב מתעבה.  קול קשקוש הסַּכּוּ"מִים מסתנן מחדר האוכל.  עוד מעט יגיע הזמן לעזור לה לקום ולהוליך אותה לארוחת הערב.

פתאום היא מעירה:

– "בעצם היו הגרמנים צריכים לשלם פיצויים גם על זה."

– "גם על מה?" אני שואלת,  משגיחה על קולי.  שלא יסגיר.  אני כבר יודעת מה היא עומדת לומר.

– "על זה שנשארתי יתומה כשהייתי עדיין אשה צעירה,"  היא מסבירה לי.  "לאנשים בגיל הזה עוד יכולים היו להיות הורים.  אבל ההורים שלי לא היו שותפים לחיי הבוגרים.  ואני לא זכיתי לראות אותם מזדקנים."

אינני אומרת דבר.

בשביל הסמוך מתקדם מישהו באיטיות מכאיבה,  שעון על ההליכון.  לצידו הולכת אשה צעירה ממנו,  תומכת במרפקו.  היא משתדלת להתאים את צעדיה לאלה שלו.

אני שותקת מאד.

הזכות לראות את הורינו מזדקנים.

הו,  יקירתי.  אין את יודעת  –  אינך יכולה לדעת  –  מהו הדבר שאת אומרת.