בעצם,  בשעות הפנאי שלי (שאינן) אני אמורה לקרוא את "עדן" מאת יעל הדיה,  שכתיבתה,  ככלל,  חביבה עלי.  אבל "עדן" הנ"ל הולך ומתארך,  ועוסק בפירוט בעניינים שהייתי מוותרת עליהם,  ויש שהוא עולה קצת על עצבי.  על כן אתמול התחלתי לערב מין בשאינו מינו,  ולקרוא,  לסירוגין,  גם את "יונה ונער" של מאיר שלו.

היו זמנים שבהם לא הייתי מרשה לעצמי דבר שכזה בשום פנים ואופן.  בקפדנות ובאיטיות שאין למעלה מהן הייתי קוראת ספר אחד עד תומו,  ורק אז עוברת לבא בתור אחריו (גם אם זה האחרון דיגדג את סקרנותי זמן רב). אבל עם השנים ריככתי קצת את המשמעת החמורה הזאת.  יש כל כך הרבה ספרים, והזמן הרי אינו מצרך שמצוי בשפע.  גם בעבודה,  כידוע,  יש לקפוץ לא אחת מכאן לשם ובחזרה,  לקרוא חצאי דברים,  למלא שבעים ושבע מטלות בבת אחת ולסירוגין… הגיע הזמן שגם בקריאה של פנאי אלמד לפזר את תשומת הלב בין כמה עניינים,  לפי הרצון והצורך.

וב-"יונה ונער"   –   אמו של יאיר נותנת לו כסף כדי שימצא לעצמו בית כלבבו.  בית ישן,  היא אומרת לו. "ביישוב ותיק,  שהעצים לידו כבר גדלו."  וגם מסבירה למה:   "עצים גדולים,  יאיר,  אל תשכח.  הרוח בעץ גדול שונה מהרוח בעצים צעירים." (עמ' 24).

וזה לגמרי נכון.  רוח סתו היום בחוץ,  בצהרי היום.  כשהיא נושבת בעצים הגדולים (דקלים,  ואחרים) בחצרות וברחוב,  מעורר קולה געגועים,  וגם תקווה קטנה,  שעורגת אל הגשם הראשון.  אולי בשבוע הבא.