פרחי-הוראה אומרים לי לא-פעם: 

–  אתם לא יכולים לצַפות מאתנו לדבר עם התלמידים שלנו בעברית גבוהה מדי:  הם יצחקו עלינו.

 

על זה אני עונה שני דברים:

ראשית,  אני מייעצת להם,  תבחרו לכם את המִשלב שאתם יכולים לחיות אתו.  אם משהו נשמע לכם צורם ומפואר מדי,  אתם יכולים לוותר עליו (אני,  למשל,  מתקשה מאד לומר "כְּתַבְתֶּם" וכדומה,  ושומרת אמונים ל-"כָּתַבְתֶּם" הלא-תקני,  ושיהיו לי בריאים וחזקים כולם).

 

ושנית,  אני אומרת להם,  לא משנה מה תעשו,  בין כך ובין כך תלמידים שלכם יצחקו עליכם.  זו לא טרגדיה.  התפקיד שלכם הוא לא למצוא חן בעיניהם,  אלא להעביר להם את מה שנראה לכם חשוב.  ואם הם בין כך ובין כך צוחקים,  לפחות תתמקדו במה שאתם צריכים לעשות,  בלי הנחות לצורכי מקובלוּת.

 

על זה היה מי שאמר לי במחאה: 

–   אבל דווקא יש מורים מאד מוערכים!

שזה נכון,  כמובן,  אבל לא סותר את העובדה שתלמידיהם עלולים לצחוק עליהם.  לעג והערכה לא בהכרח מנוגדים זה לזה,  בוודאי לא בגיל בית הספר.  וכשהם יגדלו קצת,  ייתכן שיעריכו אפילו יותר,  ומן הסתם ילעגו פחות.

בתום נסיעת הבוקר לירושלים מעיר נהג האוטובוס את הנוסעים לקראת הכניסה לתחנה המרכזית:  הוא מדליק את האורות ומשתעשע ברמקול שלו,  מברך את צאן מרעיתו ביום טוב,  מודה לנו על הנסיעה ומתנצל על הפקקים.  את כל הדרך עוברים מהר,  הוא טוען,  אבל אף פעם אי אפשר לִצפות מראש מה יהיה בשער הגיא (בעצם לדעתי אפשר לִצפות:  אם לא משהו גרוע מזה,  תסטה איזו מכונית ממסלולה,  ושוטרי התנועה יקיפו אותה,  וכל נהג שעובר שם יאט טיפה כדי לראות,  ולא יחשוב על עשרים הקילומטרים של פקק שמשתרך בשל כך מאחוריו עד הרחק מעבר ללטרון אפילו).  איך שלא יהיה,  אומר לנו הנהג,  רציתי להביא אתכם לכאן מהר יותר,  ולא הצלחתי.  ואז הוא שולח אותנו לדרכנו בדבר-נחמה קצר:  אין דבר,  הוא מסביר,  כל עַכָּבָה לטובה.

למשמע ההסברים האלה אני מוכרחה לצחוק,  גם אם הנוסעת לצדי מביטה בי בתמיהה קלה.  אבל כשאני יורדת מהאוטובוס אני אומרת לעצמי,  איזה לטובה ואיזה נעליים  –  כל הבוקר שיגעו אותי כאן עם פקקים ועיכובים.  אחר כך אני ממשיכה ומסבירה לעצמי,  מי יודע,  אולי הוא צודק,  ואולי באמת לטובה.  מנין לי לדעת איך זה היה יוצא לו היינו מגיעים מוקדם יותר.  והרי,  אחרי הכל,  אפילו לא איחרתי לעבודה.

בטח שלא איחרת,  היה ראש המשפחה מוסיף כאן בזעף:  את יוצאת מהבית שעה וחצי לפני שצריך,  זה כבר מכסה את כל הסכנות ויוצר מרווחי ביטחון כאלה שימנעו כל אפשרות של איחור.

אבל אני מתעלמת ממנו.  מנין לי לדעת?  אולי גם כל השכמה לטובה.

בימים האחרונים ראיתי בטלוויזיה, פעמיים, חלקים מאותו סרט.  את ההתחלה פיספסתי,  על קטעים כאלה ואחרים דילגתי,  אין לי מושג מה שם הסרט,  ואין לי חשק לחפש ב-Imdb .  אני רק יודעת שאנט בנינג משחקת בו את תפקידה של אישה ערירית שנראית,  לפחות בהתחלה,  נאורוטית לגמרי (אבל זה משתפר בהמשך).   יש גבר אחד שמצליח איכשהו לשכנע אותה,  למרות היסוסיה,  ללכת אתו למסעדה.  הם כבר יושבים במכוניתו,  מוכנים לנסיעה,  ואז היא אומרת שיש משהו שהיא רוצה להגיד לו.  והיא מספרת לו,  Out of the blue ,  שכשהייתה בת 14 היא ילדה תינוקת שנמסרה מיד לאימוץ.  אין לה מושג מה שמה ואיך היא נראית ומי והיכן הוריה המאמצים,  אפילו איננה יודעת אם היא בחיים  –  אבל כל הזמן,  בכל מקום,  היא מחפשת אותה בתוך ההמון.  אין לי שום דבר אחר,  היא אומרת לו,  ואני תוהה על האופן שבו ניסחה זאת:  שהרי גם את זה אין לה.

 

האיש מקשיב בחושך,  לגמרי בשקט,  וגם כשהיא מפסיקה לדבר הוא איננו אומר דבר,  ורק מושיט לה את כף ידו.  היא נתפסת בה בשתי ידיה כבעוגן הצלה ושואלת:  אבל מאיפה הופעת פתאום?

 

ולמרות החושך,  ולמרות המסך שמפריד ביני לבינם,  אני מבינה היטב את השאלה הזאת,  ויודעת בביטחון שכף ידו המנחמת חמה ויציבה מאד.

 

מִי שֶׁגָּר כָּל חַיָּיו בְּאוֹתָהּ עִיר –

מִכָּל קֶרֶן רְחוֹב מְאוֹתְתִים לוֹ

רְסִיסֵי זִכְרוֹנוֹת

עַתִּיקִים

יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת,

מַבְלִיחִים

מִפִּנּוֹת-עָבָר נִדָּחוֹת,

מִשְׁתַהִים

עוֹד רֶגַע

קָט

וְאָז

שָׁבִים וּנְמוֹגִים

אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַמִּדְרָכוֹת.

הַכַּעַס הֶחֱנִיק אֶת שִׁירַי

כִּבָּה אֶת לַהֲטָם

דְּחָקָם אֶל קֶרֶן זָוִית

וְכִסָּה עֲלֵיהֶם בְּפַרְגּוֹד.

עוֹדָם מִתְגּוֹדְדִים שָׁם, כֻּלָּם

נִסְתָּרִים מִן הָעַיִן

רְחוֹקִים מִגֶּשֶׁת:

יֶשְׁנָם וְאֵינָם.

ועוד מנפלאות היו-טיוב:

את הסרט "עידן התמימות" (The Age of Innocence,  עם מישל פייפר ודניאל דיי-לואיס) לא ראיתי בשלמותו אף פעם.  הוא קצת ארוך ומייגע,  אבל בכל פעם שאני רואה בטלוויזיה חלקים ממנו אני רושמת לפניי שפעם צריך יהיה לשבת ולצפות בו מתחילתו ועד סופו.  מה שכן  –  בפס הקול שלו יש שיר אחד שמצא חן בעיניי ושחיפשתי הרבה ולא מצאתי.  ניסיתי להקליד ביו-טיוב את שם הסרט,  אבל לא הגעתי לשיר המבוקש,  והמשכתי לגרור אתי,  בסעיף "תהיות ללא מענה",  גם אותו (יש לי שם עוד כמה וכמה).

אתמול במקרה שמעתי את השיר הזה שוב,  בביצוע חלקי,  ברדיו,  ולמרות שהדיקציה של הזמרת לא מאד ברורה,  שמעתי שם את המילים I dreamt , והחלטתי לרדת,  אחת ולתמיד,  לשורש העניין.  כשהקלדתי אותן ביו-טיוב הוצעו לי שם מיד כמה אופציות השלמה,  והראשונה הייתה

I Dreamt I Dwelt in Marble Halls  .

חלום על מגורים בהיכלי שיש?  זה נשמע מתאים לאווירה הקסומה והערפילית של השיר ההוא (אווירה שמזכירה לי,  במידת מה,  את אנאבל-לי). בחרתי באופציה הזאת,  והגעתי מיד (סוף סוף!) לשיר שחיפשתי במשך שנים.  הופתעתי לגלות שמדובר באריה מתוך אופרה (לא פחות!) בשם The Bohemian Girl שחיבר המלחין האירי Balfe (בן המאה ה-19).  היו-טיוב מציע ביצועים של כמה זמרות אופרה מפורסמות,  אבל אני דווקא אהבתי את שירתה של הזמרת האירית Enya ,  שמסתבר שהיא זו שגם שרה בסרט.

אתמול בערב הקשבתי להקלטה הזאת כמה עשרות פעמים   –  ולמרות שלמיטב ידיעתי לא חלמתי עליה בלילה,  התעוררתי הבוקר כשהיא מתנגנת לי בראש. היא יושבת לי עכשיו בזיכרון לבטח (מנגינות נוטות לפעמים לברוח לי משם בלי רשות)   –   בשלב זה,  אפילו אם ארצה,  לא אוכל להיפטר ממנה. 

אבל אני גם לא רוצה.

הנה:

http://www.youtube.com/watch?v=FJSprXxBoyo&feature=related 

משנה לשנה נדמה שהמרווחים מתקצרים:  המרחק בין אביב לאביב מתכווץ.  שעון קיץ רודף שעון חורף.  החגים ואירועיהם מצטופפים זה אל זה בבהילות.  סדר הפריחה מואץ:  שקדיות – רקפות – שיטה מכחילה – כליל החורש – חרציות – חרדלים – חוטמיות   –   ואז,  שוב,  המרבדים מוכי היובש  –   וכבר לא ירחק היום ויגיעו העננים של סוף אוגוסט עם אורם העמום. 

השנה איננה מה שהייתה:  אין היא נראית עוד כנצח.

 

ורק הלילות חסרי השינה מתארכים,  ותקתוק השעון שעל שולחן הלילה מנסה לשווא לקצוב את עונשם.  עד שיגיע הבוקר יעברו עוד עידן ועידנים,  והיום שיימָתח בעקבותיו ייגָרר אף הוא באיטיות אין-קץ,  לפני שיֵרד סוף סוף,  שוב,  הלילה.