מִי שֶׁגָּר כָּל חַיָּיו בְּאוֹתָהּ עִיר –

מִכָּל קֶרֶן רְחוֹב מְאוֹתְתִים לוֹ

רְסִיסֵי זִכְרוֹנוֹת

עַתִּיקִים

יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת,

מַבְלִיחִים

מִפִּנּוֹת-עָבָר נִדָּחוֹת,

מִשְׁתַהִים

עוֹד רֶגַע

קָט

וְאָז

שָׁבִים וּנְמוֹגִים

אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַמִּדְרָכוֹת.

47 מחשבות על “

  1. השיר שלך, השורות הקצרות
    מכילות  כל כך הרבה זכרונות
    מקפלות בתוכן ’המון’ זמן…

     הזכרת לי את שכונת ילדותי עם הבתים של קומה אחת.
    אמנם בעיר בו אני גרה..אך הזכרונות הם שם…

    ונזכרתי בשיר:ניגונה  של שכונה/עוזי חיטמן
    ובשיר- בנוף ילדות/שלמה ארצי

    בגן העדן של ילדות
    אשר היה פורח,
    הייתי חלק מהנוף
    היום אני אורח…

    אהבתי

  2. זכרונות הילדות נמצאים בכל סדר ופינה במקום בו גדלנו. 
    אם אנחנו ממשיכים לחיות באותו מקום, זכרונות הילדות קופצים נגדינו כל הזמן.
    אני עזבתי את עיר הולדתי, וכשאני מגיעה לשם הזכרונות מציפים אותי.

    אהבתי

  3. תמיד גרתי בחיפה. אך כשאני חוזר למקומות בהם גרתי, הם כבר לא אותם המקומות.   וגם אני לא אותו האדם. והמקום שהשתנה,  לא מעורר את הזכרון. לא כמו המקום השוכן בזיכרוני.
    יותר קל לי לזכור דברים שקרו במקומות שכבר לא קיימים.

    אהבתי

    • בעיר שלי יש מקומות שלא השתנו הרבה.  יש למשל קונדיטוריה שבה אמא שלי הייתה קונה לי עוגייה,  ואחרי שנים אני הייתי נכנסת לשם עם הילדים שלי כשהיו קטנים כדי לקנות להם עוגיות.  החנות עדיין קיימת באותו מקום,  בבעלות של אותה משפחה.  זה נורא מוזר.  וישנה החצר שבה גידלו הדיירים ברווזים ואווזים,  ותמיד הייתי נעצרת שם עם הילדים בעגלה כדי להתבונן דרך הגדר.  הברווזים כבר אינם, אבל החצר ישנה,  ואני עוד עוברת שם לפעמים.  ויש עוד המון דברים כאלה.

      אהבתי

  4. קודם כול, כל ה-imagery פה יפהפה.
    שנית – תודה לאל שעזבתי את ירושלים!!
    שלישית – שמחזקת את השנית – "רסיסי זיכרונות" זה ביטוי כה מוכר, מוזר לי לפגוש אותו פה (אבל נעים!).

    אהבתי

    • באמת ביטוי מוכר,  יש רסיסים מכל הסוגים בכל מיני מקומות  –  אבל הנה עכשיו חיפשתי ומצאתי שיש אצלך קטגוריה של רסיסי זכרונות… שכחתי אותה קודם. נדמה לי שכבר דיברנו פעם על איך שכל מיני צירופי מילים מתיישבים אצלנו בראש ומופנמים עד כדי כך שאנחנו שוכחים מי טבע אותם לראשונה.  האמת היא שזה די מדאיג בעיניי כשזה קורה.
      ותודה.

      אהבתי

  5. גם מי שלא ,תאמיני לי
    גרתי בירושלים 30 שנה וכבר כמעט 30 שאני לא גר שם ועדיין רסיסי הזכרונות
    עתיקים יותר ופחות מבליחים וגו’

    אהבתי

  6. קצר ומלא יופי , כרגיל .

    יש משהו יציב במקומות שנשארו כמו שהם .[חנות העוגיות וחצר האווזים ] אני
    דווקא אוהבת את העובדה שבתים מסוימים עדיין באותו המקום כמו: ’בית ביאליק’ בתל אביב והעיריה הישנה.
    כשלעצמי , יובל גרתי בבת ים .
     יש לי משם כל מיני זכרונות , לא הייתי חוזרת לשם ….
    העיר וגם אני השתנינו ל לבלי הכר .  

    אהבתי

  7. כל פעם שאני הולכת לסבים שלי אני רואה את הילדות שלי. גיליתי שהמכולת בה קניתי כילדה עדיין קיימת עם אותו חנווני. יש מקומות שלא משתנים וזה נותן גם תחושת ביטחון כוזבת שהזמן עומד..

    אהבתי

    • כמו שכתבתי כאן למעלה בתגובה  –  באמת תחושה של יציבות, וןבכל זאת משהו בזה גורם לי עצב.  אני לא בטוחה שאני יודעת להסביר בדיוק למה.

      אהבתי

  8. אפשר להחליף ברסיסים? אנחנו גרות באותה עיר אך מן הסתם לכל אחת יש רסיסים משלה.
    אני מנסה לנחש באיזו חנות עוגיות מדובר וכמעט בטוחה שיודעת.

    אהבתי

    • לא מתחלפת ברסיסים 🙂
      ההיא שעל יד חנות הנעליים (כשחושבים על זה,  גם חנות הנעליים ההיא די עתיקה,  אבל שם הבעלים התחלפו).

      אהבתי

      • לזו בדיוק התכוונתי.
        באותה חנות נעליים קניתי לנכדה סנדלים בפסח אז גם הזדמן לי לבחון את החנות מבפנים – עתיקה 🙂

        אהבתי

  9. אני טרם חזרתי לעיר בה גדלתי, בלי סיבה מוצדקת. אני רוצה לבקר שם שוב, בפינות העבר אבל אני דוחה את זה ודוחה ודוחה לצערי. אני חושבת שזה היה משמח אותי, לפגוש ברסיסים. קראתי בתגובות שזה קצת מעציב אותך, וגם השיר נשמע קצת עצוב. יפה ועצוב. אז אולי צריך לתת לרסיסים העצובים באמת לשוב לסדקי המדרכות (איזה יופי…), ולהתמקד ברסיסים המשמחים, ולקוות שהם אלה שישתהו קצת יותר 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה