בימים האחרונים ראיתי בטלוויזיה, פעמיים, חלקים מאותו סרט.  את ההתחלה פיספסתי,  על קטעים כאלה ואחרים דילגתי,  אין לי מושג מה שם הסרט,  ואין לי חשק לחפש ב-Imdb .  אני רק יודעת שאנט בנינג משחקת בו את תפקידה של אישה ערירית שנראית,  לפחות בהתחלה,  נאורוטית לגמרי (אבל זה משתפר בהמשך).   יש גבר אחד שמצליח איכשהו לשכנע אותה,  למרות היסוסיה,  ללכת אתו למסעדה.  הם כבר יושבים במכוניתו,  מוכנים לנסיעה,  ואז היא אומרת שיש משהו שהיא רוצה להגיד לו.  והיא מספרת לו,  Out of the blue ,  שכשהייתה בת 14 היא ילדה תינוקת שנמסרה מיד לאימוץ.  אין לה מושג מה שמה ואיך היא נראית ומי והיכן הוריה המאמצים,  אפילו איננה יודעת אם היא בחיים  –  אבל כל הזמן,  בכל מקום,  היא מחפשת אותה בתוך ההמון.  אין לי שום דבר אחר,  היא אומרת לו,  ואני תוהה על האופן שבו ניסחה זאת:  שהרי גם את זה אין לה.

 

האיש מקשיב בחושך,  לגמרי בשקט,  וגם כשהיא מפסיקה לדבר הוא איננו אומר דבר,  ורק מושיט לה את כף ידו.  היא נתפסת בה בשתי ידיה כבעוגן הצלה ושואלת:  אבל מאיפה הופעת פתאום?

 

ולמרות החושך,  ולמרות המסך שמפריד ביני לבינם,  אני מבינה היטב את השאלה הזאת,  ויודעת בביטחון שכף ידו המנחמת חמה ויציבה מאד.