בימים האחרונים ראיתי בטלוויזיה, פעמיים, חלקים מאותו סרט.  את ההתחלה פיספסתי,  על קטעים כאלה ואחרים דילגתי,  אין לי מושג מה שם הסרט,  ואין לי חשק לחפש ב-Imdb .  אני רק יודעת שאנט בנינג משחקת בו את תפקידה של אישה ערירית שנראית,  לפחות בהתחלה,  נאורוטית לגמרי (אבל זה משתפר בהמשך).   יש גבר אחד שמצליח איכשהו לשכנע אותה,  למרות היסוסיה,  ללכת אתו למסעדה.  הם כבר יושבים במכוניתו,  מוכנים לנסיעה,  ואז היא אומרת שיש משהו שהיא רוצה להגיד לו.  והיא מספרת לו,  Out of the blue ,  שכשהייתה בת 14 היא ילדה תינוקת שנמסרה מיד לאימוץ.  אין לה מושג מה שמה ואיך היא נראית ומי והיכן הוריה המאמצים,  אפילו איננה יודעת אם היא בחיים  –  אבל כל הזמן,  בכל מקום,  היא מחפשת אותה בתוך ההמון.  אין לי שום דבר אחר,  היא אומרת לו,  ואני תוהה על האופן שבו ניסחה זאת:  שהרי גם את זה אין לה.

 

האיש מקשיב בחושך,  לגמרי בשקט,  וגם כשהיא מפסיקה לדבר הוא איננו אומר דבר,  ורק מושיט לה את כף ידו.  היא נתפסת בה בשתי ידיה כבעוגן הצלה ושואלת:  אבל מאיפה הופעת פתאום?

 

ולמרות החושך,  ולמרות המסך שמפריד ביני לבינם,  אני מבינה היטב את השאלה הזאת,  ויודעת בביטחון שכף ידו המנחמת חמה ויציבה מאד.

 

30 מחשבות על “

    • לא ראיתי את כולו –  וההתחלה שלו הייתה די מוזרה  –  אבל מאד התרשמתי מהקטע הזה.  הנה עוד סרט שאני צריכה לשבת פעם לראות בשלמותו.

      אהבתי

      • זה ספר של נערות .  אני אהבתי אותו מאד בילדותי, וגם עכשיו נזכרת בו בחיבה רבה:  זה בעצם רומן היסטורי שכתוב כיומן של נערה (ואחר כך אישה)  מתקופת המהפכה הצרפתית  ואחריה.  אף שהיא הייתה בתו של סוחר משי צנוע ממרסי,  היא הפכה איכשהו למלכת שוודיה.  בעל היד החמה והגדולה הוא מי שהפך,  לימים,  לבעלה,  ומאוחר יותר למלך שוודיה.  השושלת (לבית ברנדוט) מולכת שם עד היום 🙂

        אהבתי

  1. ראיינו פעם לכתבה בטלוויזיה שתי נשים שילדו תינוקות עם תסמונת דאון. אחת מסרה לאימוץ את הילד והשנייה גידלה אותו. בגדול, שתיהן הצטערו על ההחלטה שקיבלו. לזו שגידלה היה נורא קשה, וזו שנטשה כל הזמן חשבה על הילד. מי הוא ואיך הוא נראה. כנראה אין החלטה נכונה.

    אהבתי

  2. ראיתי את הסרט הזה, אחד הטובים שראיתי לאחרונה.
    קוראים לו <a target=_blank href="http://www.movix.co.il/movie.php?id=104202&quot;>אמהות וילדים, אם כי היה ראוי לקרוא לו אמהות ובנות.
    יש בו שלושה סיפורים שמתחברים רק בסוף. אחד מהם הוא הסיפור של אנט בנינג שמסרה את בתה לאימוץ ביום היוולדה. הקטע שתיארת נראה לך out of the blue כי לא ראית את ההתחלה של הסרט, אבל אני מבטיחה לך שהיה לו הקשר והגיון. היא משחקת מצויין, והסרט קורע לב. אני ממליצה עליו בחום.

    אהבתי

    • כף יד כזאת היא באמת דבר נהדר.  בחיים האמיתיים,  בניגוד לסרטים,  היא לא תמיד מגיעה בדיוק רגע הנכון,  אבל בכל זאת,  לפעמים,  דווקא כן 🙂 

      אהבתי

  3. סרט מקסים.  מאד נהניתי ממנו, ובזכותו הרגשתי כל כך ברת-מזל על מה שכן יש לי.

    "הרי גם זאת אין לה", אמרת, ואני חושבת שכאן הטרגדיה.  שה"אין" הזה איכל וכילה את חייה עד לאותו הזמן.  הילד שמסרה נשאר-לא-נשאר, ושאב אליו את כל מה שיכול היה להיות.

    מעניין שסצינת כף היד הגדולה היא זו שנרשמה בך.  נראה שהתסריטאים בנו את הגבר הזה, שיהיה מושלם כל כך למה שהאישה הזו היתה צריכה.  גורם לי לתהות אם לכולנו מושטת יד כזאת חמה ויציבה כשאנחנו צריכים אותה, ואם יש בנו את החוכמה להבחין בה ולאחוז בה.

    אהבתי

    • זו שאלה טובה שאינני יודעת איך להשיב עליה:  כי על פניו נדמה לי שלא תמיד מושטת יד כזאת (ולכן התרשמתי כל כך מהסצינה שבה היא כן הושטה).  מצד שני אולי דווקא מושטת לעתים קרובות, ולא תמיד יש לנו שכל לזהות אותה כשהיא מושטת אלינו.  דבר אחד בטוח:  האשה בסרט זיהתה אותה מיד,  והבינה מיד עד כמה זו יד משמעותית בחייה  –  וטוב שכך.

      אהבתי

כתיבת תגובה