בתום נסיעת הבוקר לירושלים מעיר נהג האוטובוס את הנוסעים לקראת הכניסה לתחנה המרכזית:  הוא מדליק את האורות ומשתעשע ברמקול שלו,  מברך את צאן מרעיתו ביום טוב,  מודה לנו על הנסיעה ומתנצל על הפקקים.  את כל הדרך עוברים מהר,  הוא טוען,  אבל אף פעם אי אפשר לִצפות מראש מה יהיה בשער הגיא (בעצם לדעתי אפשר לִצפות:  אם לא משהו גרוע מזה,  תסטה איזו מכונית ממסלולה,  ושוטרי התנועה יקיפו אותה,  וכל נהג שעובר שם יאט טיפה כדי לראות,  ולא יחשוב על עשרים הקילומטרים של פקק שמשתרך בשל כך מאחוריו עד הרחק מעבר ללטרון אפילו).  איך שלא יהיה,  אומר לנו הנהג,  רציתי להביא אתכם לכאן מהר יותר,  ולא הצלחתי.  ואז הוא שולח אותנו לדרכנו בדבר-נחמה קצר:  אין דבר,  הוא מסביר,  כל עַכָּבָה לטובה.

למשמע ההסברים האלה אני מוכרחה לצחוק,  גם אם הנוסעת לצדי מביטה בי בתמיהה קלה.  אבל כשאני יורדת מהאוטובוס אני אומרת לעצמי,  איזה לטובה ואיזה נעליים  –  כל הבוקר שיגעו אותי כאן עם פקקים ועיכובים.  אחר כך אני ממשיכה ומסבירה לעצמי,  מי יודע,  אולי הוא צודק,  ואולי באמת לטובה.  מנין לי לדעת איך זה היה יוצא לו היינו מגיעים מוקדם יותר.  והרי,  אחרי הכל,  אפילו לא איחרתי לעבודה.

בטח שלא איחרת,  היה ראש המשפחה מוסיף כאן בזעף:  את יוצאת מהבית שעה וחצי לפני שצריך,  זה כבר מכסה את כל הסכנות ויוצר מרווחי ביטחון כאלה שימנעו כל אפשרות של איחור.

אבל אני מתעלמת ממנו.  מנין לי לדעת?  אולי גם כל השכמה לטובה.