…וגם הנין הראשון, שאמי חיכתה לו כל כך, נולד מעבר לאוקיינוס בשבוע שעבר – חודש ויום אחרי מותה. בן-בכור לבכור-אחיינַי. מעתה הנני "דודה גדולה", כפי שזה נקרא באנגלית.
לפני ימים אחדים שלחו לי בדואר אלקטרוני את הצילומים המתוקים הראשונים של האיש הזעיר החדש. באופן אוטומטי ערכתי בראשי את המחשבות: צריך לבלבל לראש המשפחה את המוח עד שידפיס לי את התמונות האלה במדפסת, על נייר מיוחד. כדי שאוכל לקחת אותן ולהראות לאמי.
ואז, פתאום:
אופס. לא צריך.
כָּל החֲלוֹמוֹת
שהִתבַּדּוּ
הולכים אל יַם האַכזָבוֹת.
הם מַדמִימים שם מנוֹעים
ושוקעים
לאיטָם
אל קַרקָעִית היָם.
עוֹדָם מהַבהֲבִים שם
חֲלוּשוֹת
בעִמקי-אַפלוּליוֹת,
בין שִלדי האֳניוֹת הטרוּפוֹת,
שולחים אוֹתוֹת
מבוּיישים
של עֶרגָה
אֲבוּדָה.
כל החלומות שהתבדו
הולכים אל ים האכזבות.
והים איננו מָלא.
יום השלושים למות אמי חל בשבוע שעבר, בסמיכות רבה ליום השנה למות אבי, וציינו את שני התאריכים יחד. הודענו לקרובים ולמכרים, קנינו עציצים והבאנו לבית הקברות, סידרנו אותם על המצבות, טיפלנו והשקינו והדלקנו נרות נשמה. אפילו דנו בסידורי ההשקיה העתידיים. הכל כראוי.
כמה אופייני: כשסידרתי את העציצים על ובין המצבות, לא יכולתי שלא להיזכר במשהו שאמי אמרה לי לפני שנים, כשתיארה בפני איך טיפלו היא ואבי ודודים שלי במסירות רבה, במשך שנים, בקברים של בני משפחה אחרים. "כשאנחנו נמות," אמרה לי אז, "אף אחד כבר לא יטפל ככה בקברים שלנו."
כמה אופייני: הזעם שתקף אותי אז למשמע דבריה. העלבון הצורב: האם לא יכלה לחסוך ממני את המילים המרות האלה.
כמה אופייני: אפילו מבעד לכעס, ידעתי כבר אז שדבריה נאמרו לא רק מתוך מרירות, אלא גם מתוך איזה צורך פנימי שאינו מובן לי במלואו, הצורך לשמוע דברי הרגעה מצדי. משהו מסוג: "נו, מה פתאום. הרי ברור וברור שנטפל. מה זה עלה על דעתך. הסירי דאגה מלבך."
כמה אופייני: לא הבעתי אז את כעסי, ולא גיליתי לה את עלבוני. גם לא אמרתי לה את הדברים שקיוותה לשמוע, אף שלא היה לי ספק בנכונותם. רק שתקתי בזעף.
כמה אופייני: בבוא היום, בשבוע שעבר, הלכנו לבית הקברות והבאנו וסידרנו והשקינו וטיפלנו והדלקנו. הכל כראוי. הכל כשורה.
כמה עצוב: כרוניקה עגומה של החמצה ידועה מראש.
(גם זה מחלון הרכבת)
על הַגַּגּוֹן
למַרגְּלוֹת בּית-דָּגוֹן
מאוֹת יוֹנִים בַּאֲספָה הוֹמָה.
הַדִּיוּנים הַסּוֹעֲרים יִנָּעֲלוּ
לְעת שְקִיעָה.
ואז – בַּדּוּמִיָּה:
תּוֹר הַתּנוּמָה.
ברכבת של אחה"צ, בדרך חזרה מהצפון (נכון למצב גרמי השמיים לפני שבוע):
ירח חיוור זורח
אל מול השמש
הָעוֹשָׂה דַּרכָּהּ לים
וּמפזרת
מעִמקי כּלֶיהָ
רִבּוֹאוֹת זַהֲרוּרִים
על פני ראִי-הַמַּיִם.
היא מרוֹקנת מִטעָנים לקראת הנחיתה.
הוא אוֹרב בחיוורוֹנוֹ לתפוס את מקומה:
לשלוט
יחידי
במֶמשֶלֶת הלילה.
כשהייתי כבת שש, קנה אבי לאמי שעון יד קטן, מתוצרת שוויצרית. ברוח הימים ההם, היה השעון קטן ועדין, בעיצוב קלאסי וסולידי מאד: לוח לבן, מחוגי זהב, ורצועת עור פשוטה. אני זוכרת שהלכתי עם אמי אל השען וראיתי איך הוא מפרק את השעון ומגלה לעין כל את הסדרה השלמה של גלגלי השיניים הקטנים שבתוכו, אף הם מזהב טהור, מופעלים על ידי בורג וסובבים שם בשקדנות מדוייקת, זה אחר זה, זה בתוך זה (ובלי שום בטריה. השעונים האלה של היום , עם שני גלגלי שיניים ובטריה וחוטי חשמל, הם ממש מדכאים).
אמי ענדה את השעון הזה במשך עשרות שנים, עד שלעת זיקנה חשקה נפשה בסווֹטש, עם בטריה, כדי שלא תצטרך להיאבק מדי ערב בבורג הזעיר של השעון הישן. לבקשתה, הלכנו אתה לקניון, ובחרנו שם, יחד אתה, שעון "של ימינו", נחמד ומדוייק, מפלסטיק, עם בטריה. את השעון הישן שקנה לה אבי הניחה על צד.
עכשיו, כשנפטרה אמי, עברנו על חפציה, ולקחנו חלק מהם לשימושנו. לקטנה שלי, שהתבוננה בתהליך הזה בחשדנות מסויימת, הסברתי כמיטב יכולתי, שאין בכך "חלוקת שלל": סבתא בוודאי היתה שמחה לדעת, שחפציה מצאו להם בעלים חדשים מתוך המשפחה, ושנכדתה האהובה (והיחידה!) עונדת את אחת השרשראות שלה, וכדומה. הקטנה התרצתה, בסופו של דבר, לשמחת לבי.
את שעון הזהב שקנה אבי לאמי ביקשתי בשביל עצמי. לקטנה הסברתי את נפלאות הבורג (אחרי שהביטה בי בזלזול השמור אצלה עבור שאריות הפלטה מעידן הדינוזאורים ואמרה לי: "מה זאת אומרת בלי בטריה? אז איך הוא עובד??"). היות שיש לי, ככלל, השפעה רעה מאד על שעונים (הם מבלים בחברתי יום יומיים, שוטפים אתי כלים, ומתחילים מיד לקרטע. אפילו שעון הלוֹנזִ'ין הנחשב שקנה לי ראש המשפחה, בייאושו הרב, אינו שורד את צוק העיתים – אף כי השען, בכל פעם שאני לוקחת אליו את הלונז'ין הנ"ל לתיקון, מתמוגג מיד: "הו, איזה שעון!") – ובכן, בשל ההשפעה הרעה שיש לי על שעונים בכלל, אני משתעשעת בתקווה שדווקא השעון הישן-נושן הזה שקנה אבי לאמי יחזיק מעמד. כבר כל כך הרבה עבר עליו במשך כמעט יובל שנים – הרי לא ייתכן שלא יוכל לעמוד גם בשירות שיצטרך לתת לי?
ובכן, ראה נראה. בינתיים הוא עוד שורד, סוס קרבות ותיק שכמותו, ואני מותחת בדבקות רבה את הבורג שלו כל ערב, לפני השינה. בין לבין, אני משתעשעת במחשבה הבאה:
אולי, בעוד כך וכך (עשרות?) שנים, תכתוב הקטנה שלי פוסט בבלוג העתידי שאולי יהיה לה, בזו הלשון:
"כשהייתי כבת שמונה, קנה אבי לאמי שעון לונז'ין שוויצרי בעיצוב קלסי, עם בטריה אחת בלבד, בלי חוכמות. אמי התלוננה עליו תמיד שאינו מדוייק, אבל זה היה פשוט מפני שלא ידעה לשמור על שעונים. למרות הכל, ולמרות העובדה שניסתה, במוזרותה, להשתמש בשעון ישן וחסר בטריה (!) של סבתי, הלונז'ין הזה שקנה לה אבי החזיק מעמד אצלה במשך עשרות שנים. עכשיו, שהיא כבר איננה, ביקשתי לקבל את השעון לידַי. הוא באמת יפהפה, אפילו היום, ואני מקווה שישרת אותי כהלכה."
וכך הלאה וכך הלאה.
עולם כמנהגו נוהג, וגלגלי הזמן מוסיפים לנוע בשקידתם האינסופית. ממש כמו גלגלי הזהב הקטנים בשעון שקנה אבי לאמי, אותם גלגלים שראיתי אז, בילדותי, מהופנטת לגמרי, בביקורי עם אמי אצל השען.
על השרשרת המפחידה של רעידות האדמה שפקדו את אזורנו ביממה האחרונה (כולן בסביבות שלוש-פסיק-משהו בסולם ריכטר) קראתי באתר החדשות של msn את ההסבר המחכים הבא:
'[המומחה לענייני סייסמולוגיה] הופששטר מגדיר את רצף הרעידות כ"לא מסוכנות", אך ממליץ להתייחס לכך בערבון מוגבל. "שמעתי על רעידת אדמה בסולם 5.1 שהרגה אדם ביוון." '
עכשיו – אני, יש לי היכרות מסויימת עם השפה העברית. מעבר להיותה שפת אמי, גם למדתי עליה לא מעט, ואני יודעת דבר אחד או שניים על תחביר ועל ניסוח. אבל ייקחני השד אם הבנתי את המשפט המצוטט. לו היה תלמיד מגיש לי משפט כזה לבדיקה, מן הסתם הייתי מקשטת אותו בכמה סימנים אדומים זועמים.
כי מה, האם המומחה הנכבד ממליץ לקחת את דבריו שלו עצמו בעירבון מוגבל? האם העובדה שרעידת אדמה של חמש-ומשהו בסולם ריכטר הרגה [רק??] אדם אחד מוכיחה משהו על רעידות חלשות ממנה בהרבה? ואם כבר מדברים על רעידות אדמה רצחניות, האם לא שמענו כולנו על רעידות של שש-או-שבע-ומשהו בסולם הנ"ל, שהרגו עשרות אלפים?
ובכלל, אם לא יודעים מה יהיה (והרי לא יודעים, למרבה הצער), בשביל מה לדבר כאילו יודעים?
והעיקר: למה לא עושים שם הגהות, ב-msn?
לאלוהי רעידות האדמה פתרונים. ואם הוא יכול להשגיח, בהזדמנות, שיהיה בסדר כאן עם הרעידות הצפויות, אני אהיה אסירת תודה לו עד מאד.
שבת שלום.
בעצם אפשר לסכם כך:
אמי ואני לא הסתדרנו היטב. לא היתה בינינו הבנה מספיקה.
אחת ההצלחות של חיי בשנים האחרונות היא, שהדבר הזה לא נודע לה מעולם.
ואם ישאל מי שישאל: ומדוע זו הצלחה? הרי זה כישלון: ביחסים בין בני אדם, האמת תמיד עדיפה על השקר.
אני אענה כך: לא תמיד עדיפה האמת על השקר.
בימים רחוקים, כשאמי עוד יכולה היתה לדעת, וייתכן שגם אפשר היה לתקן, אולי זה באמת היה כישלון.
אבל מאוחר יותר, כשהיתה כבר חלושה וידועת חולי, ולא היתה עירנית כל כך לסביבה, וגם לא יכלה עוד להמתיק את החלקים המרים של הקיום – היתה זו הַצלָחתי, שיכולתי להסתיר מפניה את העובדה הפשוטה הזאת:
שאנחנו לא הסתדרנו היטב.
לא היתה בינינו הבנה.
גיבוי בלוגיעדה מישראבלוג 