כשהייתי כבת שש, קנה אבי לאמי שעון יד קטן,  מתוצרת שוויצרית.  ברוח הימים ההם,  היה השעון קטן ועדין,  בעיצוב קלאסי וסולידי מאד:  לוח לבן, מחוגי זהב,   ורצועת עור פשוטה.  אני זוכרת  שהלכתי עם אמי אל השען וראיתי איך הוא מפרק את השעון ומגלה לעין כל את הסדרה השלמה של גלגלי השיניים הקטנים שבתוכו,  אף הם מזהב טהור, מופעלים על ידי בורג וסובבים שם בשקדנות מדוייקת,  זה אחר זה,  זה בתוך זה  (ובלי שום בטריה.  השעונים האלה של היום ,  עם שני גלגלי שיניים  ובטריה וחוטי חשמל,  הם ממש מדכאים).

אמי ענדה את השעון הזה במשך עשרות שנים,  עד שלעת זיקנה חשקה נפשה בסווֹטש,  עם בטריה,  כדי שלא תצטרך להיאבק מדי ערב בבורג הזעיר של השעון הישן.  לבקשתה,  הלכנו אתה לקניון,  ובחרנו שם,  יחד אתה,  שעון "של ימינו",  נחמד ומדוייק,  מפלסטיק, עם בטריה.  את השעון הישן שקנה לה אבי הניחה על צד.

עכשיו,  כשנפטרה אמי,  עברנו על חפציה,  ולקחנו חלק מהם לשימושנו.  לקטנה שלי,  שהתבוננה בתהליך הזה בחשדנות מסויימת,  הסברתי כמיטב יכולתי,  שאין בכך "חלוקת שלל":  סבתא בוודאי היתה שמחה לדעת,  שחפציה מצאו להם בעלים חדשים מתוך המשפחה,  ושנכדתה האהובה (והיחידה!) עונדת את אחת השרשראות שלה, וכדומה.  הקטנה התרצתה,  בסופו של דבר,  לשמחת לבי.

את שעון הזהב שקנה אבי לאמי ביקשתי בשביל עצמי.  לקטנה הסברתי את נפלאות הבורג (אחרי שהביטה בי בזלזול השמור אצלה עבור שאריות הפלטה מעידן הדינוזאורים ואמרה לי:  "מה זאת אומרת בלי בטריה?  אז איך הוא עובד??").  היות שיש לי,  ככלל,  השפעה רעה מאד על שעונים (הם מבלים בחברתי יום יומיים,  שוטפים אתי כלים,  ומתחילים מיד לקרטע.  אפילו שעון הלוֹנזִ'ין הנחשב שקנה לי ראש המשפחה,  בייאושו הרב,  אינו שורד את צוק העיתים   –  אף כי השען,  בכל פעם שאני לוקחת אליו את הלונז'ין הנ"ל לתיקון,  מתמוגג מיד:  "הו,  איזה שעון!")    –  ובכן,  בשל ההשפעה הרעה שיש לי על שעונים בכלל,  אני משתעשעת בתקווה שדווקא השעון הישן-נושן הזה שקנה אבי לאמי יחזיק מעמד.  כבר כל כך הרבה עבר עליו במשך כמעט יובל שנים  –  הרי לא ייתכן שלא יוכל לעמוד גם בשירות שיצטרך לתת לי?

ובכן,  ראה נראה.  בינתיים הוא עוד שורד,  סוס קרבות ותיק שכמותו,  ואני מותחת בדבקות רבה את הבורג שלו כל ערב,  לפני השינה.  בין לבין, אני משתעשעת במחשבה הבאה:

אולי,  בעוד כך וכך (עשרות?) שנים,  תכתוב הקטנה שלי פוסט בבלוג העתידי שאולי יהיה לה,  בזו הלשון:

"כשהייתי כבת שמונה,  קנה אבי לאמי שעון לונז'ין שוויצרי  בעיצוב קלסי,  עם בטריה אחת בלבד,  בלי חוכמות.  אמי התלוננה עליו תמיד שאינו מדוייק,  אבל זה היה פשוט מפני שלא ידעה לשמור על שעונים.  למרות הכל, ולמרות העובדה שניסתה,  במוזרותה,  להשתמש בשעון ישן וחסר בטריה (!) של סבתי,  הלונז'ין הזה שקנה לה אבי החזיק מעמד אצלה במשך עשרות שנים.  עכשיו,  שהיא כבר איננה,  ביקשתי לקבל את השעון לידַי.  הוא באמת יפהפה,  אפילו היום,  ואני מקווה שישרת אותי כהלכה." 

וכך הלאה וכך הלאה.

עולם כמנהגו נוהג,  וגלגלי הזמן מוסיפים לנוע בשקידתם האינסופית.  ממש כמו גלגלי הזהב הקטנים בשעון שקנה אבי לאמי,  אותם גלגלים שראיתי אז,  בילדותי, מהופנטת לגמרי,  בביקורי עם אמי אצל השען.