חזרתי!  הידד לי!  בטיסת לילה ריקה למחצה מפריז,  שבה לא הצלחתי לישון ולכן האזנתי רוב הזמן למוזיקה באוזניות וצפיתי בחלון החשוך. כמה יפה אירופה בלילה,  ממרחקי הגבהים.  סמוך לתחילת הטיסה הופיע בחלון שלי חרמש-ירח צהוב-כתום.  ככל שהתקדם הלילה הלך הירח והלבין,  לא ברור לי איך,  וזאת תוך כדי תנועה איטית לעבר הנקודה הגבוהה ביותר בחלוני.  לקראת הנחיתה (לפני חמש בבוקר) פילח המטוס את מסך העננים,  ומבין קרעי הערפל הופיעו למטה האורות של תל אביב.  מרגש ומשמח כתמיד, אם כי הפעם,  אולי לכבוד שבת,  הייתה הטיסה מעל לעיר קצרה בהרבה מן הרגיל   –  בלי  סיבובים מעל כמעט-ירושלים.

 

מחכה לי כאן עבודה רבה והרבה השלמות, אפילו בדיקת מבחנים (מועדי ב') ועוד סילבוס אחד שהוזנח,  ואו-טו-טו גם חג שגם אליו צריך להתכונן.  אני עוד מתכננת פוסטים על ענייני-מסע שונים,  אבל היום אולי רק זה:

 

משפחה סינית (?) שראינו בשבת שעברה סמוך לכנסיית St. Severin בפריז:  סבא וסבתא ואמא ואבא וילדה קטנה עם חצאית וגרביונים,  בזמן שעברו (לצדנו) ליד גינת-שעשועים קטנה מאחורי הכנסייה.  הילדה הקטנה התעקשה (כנראה בסינית) ולא נחה ולא שקטה עד שהמבוגרים הסכימו להיכנס לשם.  ההורים והסבים התיישבו לנוח על הספסלים,  והילדה מיהרה אל המגלשה, וידעה בדיוק מה לעשות בארץ הזרה,  גם בלי הדרכה של המלווים הבוגרים.  שהרי שפת הילדים היא בינלאומית,  וגני שעשועים דוברים אותה ברהיטות.

אבל עוד לפני פריז היינו במַרסֵיי  –  העיר השנייה בגודלה בצרפת,  לחופי הים התיכון.  היא הייתה חמה ולחה ומוזנחת ורועשת ומלוכלכת להבהיל. מזה יש לנו מספיק גם אצלנו,  ולכן רק רציתי לברוח ממנה מהר.  וכך אמנם עשינו,  אבל לא לפני שטיפסנו לראש ההר,  לכנסיית נוֹטר-דָאם-דֶה-לָה-גָארד,  שממנה אפשר לצפות בעיר כולה הפרושה מתחתיה.  משם אפשר לראות גם את מצודת איף,  השוכנת על אי בים,  סמוך למדי לחוף.  במצודת איף היה כלוא אדמודנד-שכחתי-שמו (מהרוזן ממונטה כריסטו של אלכנדר דיומא) על לא עוול בכפו,  וממנה הצליח להימלט ולהפוך לרוזן,  אף שמרסדס היפה לא חיכתה לו.  

 

חשוב מזה  –  מרסיי הייתה עיר הולדתה (באמת,  לא בסיפורים) של איזֶ'ני-ברנארדין-דֶזירֶה-קלָארי,  בתו של סוחר המשי פרנסואה קלָארי.   הוא זה ששינן לה את עקרונות המהפכה הצרפתית שהתחוללה בימיהם:  חרות,  שוויון,  אחווה  –  ואף הסביר לה שאם יקום אי פעם שוב מישהו שיכפור בעקרונות הללו,  אי אפשר יהיה עוד לומר עליו "סלח לו,  אלוהים,  אין הוא יודע את אשר הוא עושה."

איז'ני-דזירה קלארי הנ"ל הייתה ידידת נעורים של נפוליאון (עוד לפני שעלה לגדולה) ואהבה אותו אהבה עזה,  אבל למזלה הטוב הוא לא שמר לה אמונים, אלא נשא אישה אחרת במקומה.  עקב כך קשרה דזירה את גורלה בזה של ז'אן-ב(פ)טיסט בֶּרנָדוֹט,  שהיה אחד המרשאלים של צבא צרפת והפך לימים למלך שוודיה (פשוט מפני שהשוודים הציעו לו את הכתר!).  כך הפכה בתו של סוחר המשי הצנוע וההגון ממרסיי למלכת שוודיה,  אף כי מעולם לא התרגלה לגינונים הקפואים של חצר המלוכה הצפוני ההוא.  השושלת של ברנדוט מולכת בשוודיה עד עצם היום הזה.

את כל אלה אני יודעת משום שאנמרי סלינקו כתבה על כך את הרומן ההיסטורי הביוגרפי דזירה,  המוצג כיומן שאיז'ני-ברנארדין-דזירה כאילו כתבה  –   ומאז  ילדותי אהבתי לקרוא יומנים.  תמיד חשבתי שאיז'ני-ברנארדין-דזירה-קלארי-ברנדוט היא נחמדה במיוחד,  ושגם ניחנה בכשרון כתיבה ראוי לציון.  בעצם,  הקרדיט האחרון הזה מגיע לאנמרי סלינקו,  אבל בילדותי לא הקפדתי על הבחנות כאלה.

בביקורנו במרסיי ניסיתי לדמיין לעצמי את איז'ני הצעירה מתהלכת ברחובות האלה בעיר העתיקה, ליד הנמל וכדומה.  כשעברנו ליד תחנת משטרה חשבתי שאולי לשם היא הלכה כדי לנסות להביא לשחרורו של אחיה אטיין ממעצר מוטעה,  או כדי להביא חבילת תחתונים לנפוליאון כשהיה עצור (אולי שם) לרגל אחת מתהפוכות המהפכה.  אבל אין לי דרך לדעת,  כמובן.  ורק זכרתי שהיא כתבה פה ושם על המימוזה הפורחת במרסיי.  אני לא ראיתי שם שום מימוזה,  אבל אין צורך להתרגש מכך:  יש מספיק מימוזה גם בארץ.  אצלנו קוראים לה (אולי בטעות?) "שיטה מכחילה",  ולמרות שמה,  הפרחים שלה צהובים לגמרי.

פריז.

בתחתית האובליסק (ההוא עם ההיירוגליפים הענקיים שאינני יודעת לקרוא)  שנגנב (אין מילה יפה יותר) מלוקסור שבמצריים והוצב בפריס,  בין הלובר לבין השאנז אליזה,  יש מרצפת גדולה שעליה כתובת צרפתית המדווחת בערך כך:

 

כאן הוצאו להורג בגיליוטינה כך וכך אנשים בשנים כך וכך.  הכיכר נקראה אז Place de la revolution (=כיכר המהפכה).  לואי ה-16 ומארי אנטואנט הוצאו להורג ממש כאן בשנת 1793 (?).

 

אבל הכתובת היא בצרפתית בלבד.  אולי חשו כותביה אי רצון להתוודות על העניין הזה בפני בני עמים אחרים שדוברים שפות אחרות.  אמנם התנהגותו של בית המלוכה (הבורבוני?) הייתה שערורייתית,  אין להכחיש,  וכך גם ההגיגים של מארי אנטואנט על הלחם העוגות  –  אבל בכל זאת,  הוצאות להורג בגיליוטינה בפני קהל צוהל אינן בדיוק כוס התה של בני תרבות.  אין כאן סיבה מיוחדת לגאווה,  שהרי אין בעריפת ראשים שום הישג מוסרי ראוי לציון  –  לא בשביל העֲרוּפים,  ובוודאי לא בשביל העוֹרְפים.

 

                                                                     *

 

על סורגי המעקים של הגשרים להולכי רגל שמעל לנהר הסֶן  תלויים אינסוף (או,  לפחות,  מאות אלפים) מנעולי יֶל קטנים ומנצנצים בשמש.  עיון קצר מגלה שעל כל אחד מהם רשומים בטוש שמותיהם של שני בני זוג,  ולפעמים גם מצויר לב ומוצמדים קישוטים שונים.  מחקירה נוספת עולה כי מנעולים כאלה נמכרים בדוכנים שמסביב:  בני הזוג המאוהבים כותבים על המנעול את אשר הם כותבים,  מצמידים אותו למעקה ונועלים אותו במפתח.  אחר כך הם משליכים את המפתח אל מי הסן הזורם למטה.  עכשיו מובטח להם שהקשר ביניהם לא יינתק עוד לעולם,  ויעידו על כך מושבות המפתחות האבודים שצומחות בקרקעית הנהר.  

 

רעיון מוזר במקצת,  אבל לא נטול חן.  אם כי אני הייתי עושה אחרת:  אם כבר השקעתי במנעול ובקישוטיו,  הייתי נועלת אותו היטב בלי לחברו למעקה,  משליכה את המפתח למים כמקובל,  אבל אז לוקחת את המנעול הנעול הביתה,  למזכרת. כי מה כבר יֵצא לי מזה שאשאיר אותו הרחק בפריז,  קשור למעקה של גשר?

מסתבר אם כן שבמשך כשבעים שנה,  אי-שם במאה הארבע-עשרה,   זנחו האפיפיורים את הוותיקן ועברו לשבת באביניון שבפרובנס,  שכחתי למה.  לכבוד האורחים החשובים הללו נבנתה באביניון טירה ארמונית מפוארת שתשכן אותם, וביום רביעי האחרון נסענו לראות אותה.  עלינו וירדנו במדרגות וצפינו באולמות ובמגדלים ובכוכים ובמרתפים ובציורי הקיר ובוויטראז'ים,  וכמו תמיד במקומות האלה,  נוכח ההסברים ההיסטוריים והארכיטקטוניים והאוויר הבלתי מאוורר,  ננעל המוח שלי גם הפעם ושקע בתרדמה חלקית.

 

אבל למרבה המזל בכל זאת התעוררתי פה ושם, בעיקר כשנוכחתי לדעת עד כמה קרובות טירות היסטוריות לסיפורי האגדות. הירידה לחדרי האוצר הזכירה לי את המנהרות של הגובלינים-הבנקאים בהארי פוטר,  ושחזור האולם שתקרתו הייתה פעם כחולה-כהה-וכאילו-זרועת-כוכבים העלה בדמיוני את חדר האוכל הענקי של הוגוורטס באותו ספר  –  אולם שבתקרתו הכהה דלקו אלפי נרות בזמן שהארי פוטר וחבריו אכלו שם ארוחות ערב.

 

זאת ועוד:  באולמות האחרונים בסיור הוצגה תערוכה של עבודות אמנות מודרניות בנושא הפמיניזם (לא לגמרי קשור לאפיפיור,  אבל מילא).  אחת מן העבודות באחד מן האולמות האלה הייתה ערמה של עשרים (!) מזרונים משובחים שהונחו זה על גבי זה והגיעו עד לתקרה כמעט (והתקרה שם גבוהה מאוד),  ובראשם כמה שמיכות וכרים.  אני לא יודעת איך זה קשור לפמיניזם,  אבל הייתי משוכנעת שזה קשור לסיפור הנסיכה על העדשה   –   אותה נערה עדינה שחמותה העתידית רצתה לוודא שהיא אכן נסיכה (משהו כזה,  הזיכרון שלי מתעתע לפעמים),  ועל כן הטמינה עדשה בתחתית כל המזרונים המרובים של מיטתה.  היות שהנסיכה הייתה באמת ענוגה עד מאוד,  היא הרגישה,  אפילו מבעד לכל המזרונים, שמשהו דוקר ומציק לה,  ולכן לא עצמה עין כל הלילה.  כך הוכיחה מבלי-דעת את מוצאה המיוחס ונמצאה ראויה להינשא לנסיך.

 

זה לקח לנו כעשר דקות לפחות לאתר את הכיתוב המתאר את עבודת-המזרונים שראינו בתערוכה ולוודא שאכן מדובר באגדה שעליה חשבתי.  תוך כדי כך הסתבר שהשם הצרפתי של הסיפור הוא "הנסיכה והאפון".  כידוע,  בחלק מהגרסאות העבריות הפך האפון לעדשה,  מן הסתם לצורך החרוז   –   אבל כבדרך אגב גם מתברר עקב כך שהנסיכה העברייה היא אפילו יותר ענוגה מזו שבסיפור המקורי,  שהרי רוב העדשים דקות וקטנות יותר מן האפונים.  לא משנה.

 

לסיום טיפסנו אל גג הטירה וצפינו דרך חרכי הירי (?) בנוף שמסביב ובגשר אביניון העתיק והמפורסם.  אחר כך יצאנו מן הטירה והלכנו קצת בסימטאות עד שהגענו בעצמנו לגשר, ואז המהמתי לעצמי את מנגינת השיר המפורסם (והעתיק אף הוא) שנכתב על אודותיו ושאותו למדתי בגיל שמונה מהמורה שלי לצרפתית:

Sur lr pont d'Avignon

On y danse,  on y danse

Sur le pont d'Avignon

On y danse tout(/tous) en rond

לאמור,  על גשר אביניון רוקדים (כולם) במעגל.

 

מסיבה זו או אחרת נהרס הגשר הזה לפני מאות שנים ולא תוקן,  ומשום כך הוא מגיע רק עד אמצע נהר הרון ולא עד לגדה שממול.  על כן ראוי שהרוקדים עליו במעגל ייזהרו,  שאם לא כן הם עלולים ליפול המימה.

 

 

[בלי קשר,  הערה לסדר היום:  מטבע הדברים אין לי הרבה זמן מחשב בימים אלה,  ולכן אני לא ממש מספיקה להגיב לתגובות ובכלל לקרוא את כל הפוסטים בבלוגים שאני רגילה לקרוא ולהגיב בהם.  אבל אני רואה את כל התגובות,  ואני מודה לכולם על איחולי המסע שאיחלו לי.]  

St. Remy de Provence

 

יש הרבה עצי זית וגפנים בפרובנס,  וגם תאנים, וגם עצי תפוח ופירות אחרים.  יפים במיוחד המרבדים הסגולים של שדות הלבנדר.  בכיפה שולטות הציקדות (בצרפתית:  cigales) שמרעישות עולמות בשירתן כל היום,  ולפעמים נדמה לי שאני שומעת אותן גם בלילה,  אבל אולי זה רק הדמיון שלי.  הרי גם ציקדות צריכות לישון לפעמים.

                                                            *

אתמול,  כשירדנו (ברכב) מפסגת ההר הגבוה ביותר בפרובנס (2000 מטר כמעט),  נעצרה תנועת המכוניות בשני הכיוונים:  עדר של עיזים חצה את הכביש בדרכו מן הפסגה כלפי מטה.  זה לקח חמש דקות או יותר,  וכל הנהגים חיכו בסבלנות.  העיזים המדנדנות בפעמוניהן לא מיהרו, וגם עצרו ללחך כל פיסת עשב שראו בשולי הכביש.  גם הרועה שלהן לא מיהר ולא נראה מוטרד מן ההפרעה לתנועה.  במאסף דילגו שני כלבי רועים שהשגיחו שהעיזים לא יתפזרו,  ותודות להם הושלם המעבר בשלום ותנועת המכוניות חודשה.  חשבתי שאולי גארי יורופסקי היה שמח לדעת שהעיזים הפרובנסליות זוכות לחיים רגועים למדי:  שיטוט בפסגות הרים,  ליחוך עשב, זכות קדימה בכבישים, והכל מתנהל בלי פרץ ובלי צווחה.  אבל יש להניח שלא היה שמח. ככלל,  קשה לי לתאר לעצמי את גארי יורופסקי במצב רוח טוב.  

 

                                                            *

 

והיום,  במבצר שבפסגת הכפר ההררי והציורי Les Baux  , חטפה הרוח המחוצפת את הכובע שלי והעיפה אותו הרחק אל העמק  (וזאת למרות שאפילו לא הגעתי אל קצה הפסגה   –   גם משום שהנוף יפה דיו גם 20 מטרים מתחתיה,  גם משום שאני פוחדת מהמדרגות התלולות,  וגם משום שלא התברכתי ביצר של כיבוש פסגות).  אחר כך,  כשטיילנו בסמטאות הכפר,  בין החנויות היפות האלה שיש כאן בכל מקום,  נכנסנו לחנות כובעים וקנינו לי אחד חדש,  יפה ורחב שוליים ונראה כעשוי מקש (אבל כתוב עליו שהוא עשוי מנייר!).  המוכר שאל אם צריך לארוז אבל אני חבשתי אותו מיד והוא אמר Parfait (= "מושלם") ונראה מרוצה ביותר.  פחות,  לדעתי,  בגלל מושלמוּת ההופעה שלי,  ויותר בשל המחיר השערורייתי ששולשל לכיסו.  אבל הכובע באמת יפה 🙂

                                                           

הו,  אוגוסט.  החודש של המסעות המכונפים.  נדמה שכמעט כולם הצמיחו לעצמם גלגלים, או כנפיים, או גם וגם,  וכמעט כולם עושים בהם שימוש בו זמנית.

 

וגם אני  –  שוב אני לפני מסע מכונף.  אני אתנהג כמבוגר אחראי ולא איילל כאן בכפיות טובה על כך שאינני חובבת מסעות.  במקום זה אספר על שני פריטים חשובים שאני לוקחת אתי:  מחשב נייד קטון ומיושן (בצירוף תקווה שיעבוד,  אני צריכה אותו בשביל העבודה),  ומחברת חדשה,  דנדשית מהניילונים,  כמו שהילד נהג לקרוא לזה פעם. כמה טוב לדעת שמחברות אינן תלויות בטכנולוגיה ובחיבור לאינטרנט.

 

אעדכן כשאוכל.  קיץ טוב לכולם,  לכולנו!

לצערי פספסתי את שידור הפרק הראשון של הסדרה של אמנון לוי על השד העדתי,  למרות שתכננתי לראות.  אבל ראיתי כל כך הרבה ריקושטים מתעופפים על אודותיה בפייסבוק ובמקומות אחרים,  ובהארץ התפרסמה בעניינה ביקורת  כל כך גועלית,  שהסתקרנתי וכיתתתי את רגליי פה ושם ומצאתי את הפרק לצפייה באינטרנט וצפיתי בו דרך המחשב.

 

ואני לא מבינה למה קטלו אותו בהארץ.  נכון ששם קוטלים את כל מה שזז,  אבל בכל זאת. לי נראה היה שהפרק  עשוי היטב,  בחלקו גם נוגע ללב,  וללא ספק מעניין מאוד.  

 

עכשיו כמובן עולים לחלל האוויר הנימוקים העבֵשים שכולם כבר מכירים לעייפה  –  על רגשי הנחיתות של המזרחים מצד אחד,  ועל הפריביליגיות של האשכנזים מצד שני,  וכך הלאה וכך הלאה, ואני יכולה לומר רק את זה:  בלי קשר לשאלה אם מבחינה אובייקטיבית יש קיפוח מתמשך או אין   –  עצם העובדה שעדיין חיה כאן קבוצה גדולה כל כך של אנשים שמרגישה מקופחת,  נעלבת,  כואבת וזועמת,  פירושה שיש בעיה שמצריכה התייחסות רצינית.  והתייחסות רצינית צריכה לעבור קודם כל דרך הקשבה (גם לסדרה של אמנון לוי וגם לדברים אחרים),  ולא דרך סיסמאות על התבכיינות.  

 

הכי נגעו ללבי הילדים שאמנון לוי ריאיין בקריית מלאכי.  אחד מהם התפלא לשמוע ממנו שנפתלי בנט אשכנזי.  מסתבר (להפתעתי) שהוא לא ידע.  בעצם,  למה זה הפתיע אותי?  אני למשל לא ידעתי שאמנון לוי מזרחי.  ואני עדיין תמימה מספיק כדי לקוות שיבוא יום שבו בכלל אי אפשר יהיה לדעת (בלי לשאול) מי מזרחי ומי אשכנזי,  ושגם לא יהיה חשוב כל כך לדעת.

היום ראיתי בטלוויזיה סרט די ותיק (משנת 1984) שכבר ראיתי כמה פעמים קודם.  הוא והיא קבעו בו פגישה בתחנת הרכבת,  אבל הוא התעכב בעבודה בגלל משהו דחוף,  ולא הייתה לו דרך להודיע לה על האיחור.  כשהגיע בבהלה גדולה כחצי שעה לאחר הזמן שנקבע,  פחד ורחב לבבו בגלותו שהיא עדיין מחכה לו,  למרות חרדתה ואכזבתה. מה רבה הייתה ההקלה והשמחה,  וכך הלאה וכך הלאה  –   אבל אני רק חשבתי על כך שהיום תסריט כזה לא יכול עוד לעבוד.  כי היום היה הוא מסמס לה שהוא מאחר,  והיא לא הייתה מודאגת בצפותה לו,  ולכן גם לא מופתעת ומאושרת כשהוא היה מגיע סוף סוף.

 

בסוף הסרט סידרה יד הגורל    –  כנגד כל הסיכויים  –   פגישה בלתי צפויה של שניהם,  אחרי זמן ארוך שבו לא ידעו דבר איש על רעותו וכבר נואשו לגמרי מן הסיכוי לחזור ולראות זה את זו אי פעם. כך הובטח הסוף הטוב.  אבל גם זה לא היה בא בחשבון היום,  שכן היו יכולים לאתר זה את זו בפייסבוק,  ויד הגורל השקדנית הייתה נותרת מחוסרת עבודה.

 

הרבה יתרונות יש לתקשורת הזאת של האלף השלישי,  אבל יש לי חשש גדול שבצד כל הישגיה היא גם חונקת את כל האגדות.

 

 

עריכה מאוחרת (ותודה למעין על תגובתה):  זה את האגדות הישנות שהיא חונקת.  אבל מן הסתם נולדות בזכותה גם אגדות חדשות.