פריז.

בתחתית האובליסק (ההוא עם ההיירוגליפים הענקיים שאינני יודעת לקרוא)  שנגנב (אין מילה יפה יותר) מלוקסור שבמצריים והוצב בפריס,  בין הלובר לבין השאנז אליזה,  יש מרצפת גדולה שעליה כתובת צרפתית המדווחת בערך כך:

 

כאן הוצאו להורג בגיליוטינה כך וכך אנשים בשנים כך וכך.  הכיכר נקראה אז Place de la revolution (=כיכר המהפכה).  לואי ה-16 ומארי אנטואנט הוצאו להורג ממש כאן בשנת 1793 (?).

 

אבל הכתובת היא בצרפתית בלבד.  אולי חשו כותביה אי רצון להתוודות על העניין הזה בפני בני עמים אחרים שדוברים שפות אחרות.  אמנם התנהגותו של בית המלוכה (הבורבוני?) הייתה שערורייתית,  אין להכחיש,  וכך גם ההגיגים של מארי אנטואנט על הלחם העוגות  –  אבל בכל זאת,  הוצאות להורג בגיליוטינה בפני קהל צוהל אינן בדיוק כוס התה של בני תרבות.  אין כאן סיבה מיוחדת לגאווה,  שהרי אין בעריפת ראשים שום הישג מוסרי ראוי לציון  –  לא בשביל העֲרוּפים,  ובוודאי לא בשביל העוֹרְפים.

 

                                                                     *

 

על סורגי המעקים של הגשרים להולכי רגל שמעל לנהר הסֶן  תלויים אינסוף (או,  לפחות,  מאות אלפים) מנעולי יֶל קטנים ומנצנצים בשמש.  עיון קצר מגלה שעל כל אחד מהם רשומים בטוש שמותיהם של שני בני זוג,  ולפעמים גם מצויר לב ומוצמדים קישוטים שונים.  מחקירה נוספת עולה כי מנעולים כאלה נמכרים בדוכנים שמסביב:  בני הזוג המאוהבים כותבים על המנעול את אשר הם כותבים,  מצמידים אותו למעקה ונועלים אותו במפתח.  אחר כך הם משליכים את המפתח אל מי הסן הזורם למטה.  עכשיו מובטח להם שהקשר ביניהם לא יינתק עוד לעולם,  ויעידו על כך מושבות המפתחות האבודים שצומחות בקרקעית הנהר.  

 

רעיון מוזר במקצת,  אבל לא נטול חן.  אם כי אני הייתי עושה אחרת:  אם כבר השקעתי במנעול ובקישוטיו,  הייתי נועלת אותו היטב בלי לחברו למעקה,  משליכה את המפתח למים כמקובל,  אבל אז לוקחת את המנעול הנעול הביתה,  למזכרת. כי מה כבר יֵצא לי מזה שאשאיר אותו הרחק בפריז,  קשור למעקה של גשר?