St. Remy de Provence

 

יש הרבה עצי זית וגפנים בפרובנס,  וגם תאנים, וגם עצי תפוח ופירות אחרים.  יפים במיוחד המרבדים הסגולים של שדות הלבנדר.  בכיפה שולטות הציקדות (בצרפתית:  cigales) שמרעישות עולמות בשירתן כל היום,  ולפעמים נדמה לי שאני שומעת אותן גם בלילה,  אבל אולי זה רק הדמיון שלי.  הרי גם ציקדות צריכות לישון לפעמים.

                                                            *

אתמול,  כשירדנו (ברכב) מפסגת ההר הגבוה ביותר בפרובנס (2000 מטר כמעט),  נעצרה תנועת המכוניות בשני הכיוונים:  עדר של עיזים חצה את הכביש בדרכו מן הפסגה כלפי מטה.  זה לקח חמש דקות או יותר,  וכל הנהגים חיכו בסבלנות.  העיזים המדנדנות בפעמוניהן לא מיהרו, וגם עצרו ללחך כל פיסת עשב שראו בשולי הכביש.  גם הרועה שלהן לא מיהר ולא נראה מוטרד מן ההפרעה לתנועה.  במאסף דילגו שני כלבי רועים שהשגיחו שהעיזים לא יתפזרו,  ותודות להם הושלם המעבר בשלום ותנועת המכוניות חודשה.  חשבתי שאולי גארי יורופסקי היה שמח לדעת שהעיזים הפרובנסליות זוכות לחיים רגועים למדי:  שיטוט בפסגות הרים,  ליחוך עשב, זכות קדימה בכבישים, והכל מתנהל בלי פרץ ובלי צווחה.  אבל יש להניח שלא היה שמח. ככלל,  קשה לי לתאר לעצמי את גארי יורופסקי במצב רוח טוב.  

 

                                                            *

 

והיום,  במבצר שבפסגת הכפר ההררי והציורי Les Baux  , חטפה הרוח המחוצפת את הכובע שלי והעיפה אותו הרחק אל העמק  (וזאת למרות שאפילו לא הגעתי אל קצה הפסגה   –   גם משום שהנוף יפה דיו גם 20 מטרים מתחתיה,  גם משום שאני פוחדת מהמדרגות התלולות,  וגם משום שלא התברכתי ביצר של כיבוש פסגות).  אחר כך,  כשטיילנו בסמטאות הכפר,  בין החנויות היפות האלה שיש כאן בכל מקום,  נכנסנו לחנות כובעים וקנינו לי אחד חדש,  יפה ורחב שוליים ונראה כעשוי מקש (אבל כתוב עליו שהוא עשוי מנייר!).  המוכר שאל אם צריך לארוז אבל אני חבשתי אותו מיד והוא אמר Parfait (= "מושלם") ונראה מרוצה ביותר.  פחות,  לדעתי,  בגלל מושלמוּת ההופעה שלי,  ויותר בשל המחיר השערורייתי ששולשל לכיסו.  אבל הכובע באמת יפה 🙂