שוב יורד הערב על החצר בדיור המוגן.    הפעם אנו יושבות,  רק שתינו,  על המרפסת האחורית.  שוב נדלקים הפנסים הראשונים בתוך השיחים שבצידי השביל,  ושוב אני שואלת את עצמי,  אם אורם העדין דומה יותר לצהוב או לוורוד.  מסביבנו רובץ השקט.

ואז היא אומרת לי:

– "אתמול,  כשהתעוררתי,  לא יכולתי לזכור מה קרה לאבא ואמא שלי.  איך הם מתו."

אני מחכה.  אינני אומרת דבר.

– "זה קורה לי לעיתים,  לאחרונה,"  היא ממשיכה.  "הדמות של אבא שלי מתבלבלת עם מישהו אחר.  לרגע חשבתי,  שאבא שלי הוא זה שמת בגיל מבוגר,  אחרי מחלה קשה."

עודני מחכה.  מקשיבה.

– "חשבתי שהוא מת ממחלה.  אבל איך מתה אמא שלי  -" היא מוסיפה בתהייה,  "-  את זה לא הצלחתי לזכור בשום אופן."

– "בוודאי לא היית ערה לגמרי,"  אני מציעה הסבר.  "היית רדומה,  מן הסתם.  חלמת שאינך זוכרת."

– "בוודאי,"  היא מאשרת.  "זה היה חלום.  ואז ראיתי פתאום את התמונה הזאת של הבור,  עם כל הגופות בפנים.  את יודעת.  ואז זכרתי בדיוק מה קרה להם.  לשניהם."

– "כן," אני אומרת.

– "אם כי אינני יודעת בדיוק,  איך זה קרה,"  היא מתעקשת.  "לא נודעו לי שום פרטים."

– "נכון,"  אני אומרת.  "איש אינו יודע בדיוק."

עכשיו נדלק גם הפנס האחרון בצד השביל.  החשכה מסביב מתעבה.  קול קשקוש הסַּכּוּ"מִים מסתנן מחדר האוכל.  עוד מעט יגיע הזמן לעזור לה לקום ולהוליך אותה לארוחת הערב.

פתאום היא מעירה:

– "בעצם היו הגרמנים צריכים לשלם פיצויים גם על זה."

– "גם על מה?" אני שואלת,  משגיחה על קולי.  שלא יסגיר.  אני כבר יודעת מה היא עומדת לומר.

– "על זה שנשארתי יתומה כשהייתי עדיין אשה צעירה,"  היא מסבירה לי.  "לאנשים בגיל הזה עוד יכולים היו להיות הורים.  אבל ההורים שלי לא היו שותפים לחיי הבוגרים.  ואני לא זכיתי לראות אותם מזדקנים."

אינני אומרת דבר.

בשביל הסמוך מתקדם מישהו באיטיות מכאיבה,  שעון על ההליכון.  לצידו הולכת אשה צעירה ממנו,  תומכת במרפקו.  היא משתדלת להתאים את צעדיה לאלה שלו.

אני שותקת מאד.

הזכות לראות את הורינו מזדקנים.

הו,  יקירתי.  אין את יודעת  –  אינך יכולה לדעת  –  מהו הדבר שאת אומרת.