בערב שבת,  אחרי חצות,  נקלענו לשדרות רוטשילד בתל אביב,  ונתקענו בפקק תנועה קטן.  הרחוב היה סואן במיוחד,  בתי הקפה היו מלאים,  וצעירים מבלים גדשו את המדרכות.  זוג אחד משך את מבטי:  בחור ובחורה   –  צעירים מאד (בגיל צבא,  אולי פחות)   –  שטיילו שם על המדרכה,  סמוך למקום שבו חיכינו במכונית שאור הרמזור יתחלף.  פתאום רצה לקראתם מן הכביש נערה אחרת,  שערה הארוך מתנופף מאחוריה,  והתחבקה בשמחה רבה עם הבחורה הראשונה (בעוד הבחור נסוג הצידה בבהלת-מה).  אני שאלתי את עצמי אם השתיים האלה התראו ביום הקודם,  ורק ברוח הימים האלה הן נופלות זו בזרועותיה של זו כלאחר שנים רבות של געגוע.

אמא שלי נהגה להלין עליי שאני שייכת ל"צברים הפָקירים האלה" שנרתעים מגילויי חיבה נלהבים.  כאירופאית במוצאה,  הקשיחות הישראלית דאז הפריעה לה.  אבל הצברים החדשים אינם כאלה  –  להיפך:  הם מוכנים בכל עת לחיבוקים ונישוקים,  גם כשמדובר בהיכרויות שטחיות.  וזאת לא בהכרח התפתחות גרועה,  גם אם היא קצת מוזרה בעיניי.

מכל מקום,  הבחור הביט בשתיהן במבוכה קלה,  עד שחברתו נזכרה בו סוף סוף והציגה בפניו את ידידתה הנלהבת,  וזו נפלה מיד גם על צווארו.  אני לא בטוחה שזה מצא חן בעיניו במיוחד  –  כמעט יכולתי לשער שהוא מגלגל את עיניו לשמיים במורת רוח  –  אבל הוא התחבק בצייתנות למרות הכל.

וזה החזיר אותי,  בעקיפין,  ליוקה-סאן מ-פרחי הירושימה של אדיתה מוריס (בתרגום יצחק לבנון. יצא לאור אי-אז, בלי תאריך,  בספריית פועלים/גלבוע)  –   הספר הקטנטן הזה שקראתי בילדותי ובנעוריי כל כך הרבה פעמים,  עד שכמעט זכרתי אותו בעל פה.  כשחיפשתי בו אתמול את הקטע הרלוונטי,  התבשמתי שוב בניסוחיו הקטנים, העדינים.  גם הופתעתי לגלות שבילדותי לא הבנתי,  אולי,  את מלוא המשמעויות הנובעות ממנו  –  ושאף על פי כן הוא תרם,  בדרכו הצנועה,  לעיצוב של מי שאני גדלתי להיות.

יוקה-סאן מהרהרת שם (בעמ' 46) על ההבדל בין תרבות יפן לתרבות המערבית בכל הקשור להחצנה של רגשות:

"מה טוב יותר, תוהה אני  –  לומר את הדברים במפורש,  נוסח המערב,  או להסתירם?  גילוי רגשותיו של אדם מתוך פטפוט גורם לו שיתבזה,  אך כבישתם פנימה עלולה לגרום לפעמים לכאב-בטן איום."