ש. היה אחד ממורַי באוניברסיטה, שליווה את לימודי ועבודתי במשך שנים, ואף הינחה אותי בכתיבת עבודות שונות שם. עם הזמן למדתי להעריך את אופיו ואת השכלתו הרחבה, והתרגלתי לפנות אליו בכל בעייה שהתעוררה בענייני מקצוע. הוא היה ידיד אמת, נאמן ותומך, ולא פעם שימש לי כמשענת בעולם האקדמיה, שנוטה לעיתים לשאת אופי של קן-צרעות.
ש. מת בגיל צעיר יחסית ממחלה נדירה וחשוכת מרפא. לאחר מותו מסרה לי אלמנתו רשימות שונות שרשם בעניינים מקצועיים, רובן בכתב ידו, חלקן אפילו בעיפרון. "אולי את תמצאי להן שימוש", אמרה לי. "לי אין מושג על מה מדובר בהן." לקחתי את הרשימות, מיינתי אותן על פי סוגיהן ונושאיהן, עיינתי בחלק מהן, והינחתי אותן על צד, לשימוש עתידי.
חודשים אחדים לאחר מותו נתקלתי בבעיה מקצועית כלשהי שלא הצלחתי לפתור. לא ידעתי אל מי לפנות, מה גם שבדרך כלל אני מעדיפה להתחבט בעניינים אלה לבדי, עד שאגיע לתשובה. חשבתי שלוּ היה ש. עוד בין החיים, הייתי אולי שואלת אותו – ולפתע נזכרתי ברשימות שנשארו אצלי. מיהרתי ודיפדפתי בהן, מצאתי את הדפים הרלוונטיים לעניינִי, וגיליתי שם הערות אחדות שרשם לעצמו בכתב ידו המסודר – והן הובילו אותי, בהדרגה ובעקיפין, אל התשובה שחיפשתי.
זה היה כאילו הושיט לי מישהו עזרה גם מהעולם האחר שהיה שרוי בו, והיתה בכך נחמת-מה.
*
שלשום ישבתי עם אמי ועם דיירת אחרת בדיור המוגן שלה, והדיירת ההיא שפכה בפנינו את מרי שיחה בענייני בריאותה הרופפת, והוסיפה וסיפרה על מחזה שכתבה עבור קבוצת הדרמה של הבית. הסתבר שבעת ההמחָזָה השמיטה המדריכה של קבוצת הדרמה קטעים אחדים מן המחזֶה, למגינת לבה של המחברת. על אף תלאותיה, תיבלה את סיפורה בלא מעט הומור, והשיחה קלחה בנעימים.
בתגובה לנאמר הזכירה לי אמי נשכחות כשסיפרה, שבילדותי שלחתי למערכת של עיתון ילדים שיר קטן שחיברתי במסגרת תחרות כתיבה שהוכרזה שם. השיר פורסם באחד הגליונות, אבל, למרבה הצער, ניקד שם מישהו את אחת המילים באופן שלא התכוונתי אליו, וכתוצאה מכך הופרע המקצב הרצוי של השוּרה כולה, מה שגרם לי עוגמת נפש רבה. ואז, כך הזכירה לי אמי שלשום, אמר לי אבי: "אבל מה את מתפלאת? זוהי צרת הסופרים. תמיד משנים להם את מה שכתבו."
את סיפור השיר והתחרות זכרתי היטב, אבל מה שאמר אז אבא שלי פרח לגמרי מזכרוני, ועכשיו שאמי הזכירה לי, תהיתי על כך לא מעט. לא ידעתי שאבי התעניין בבעיותיהם של סופרים, ושהוטרד מהתערבותם של עורכים ומגיהים למיניהם, או מטעויות דפוס וטעויות אחרות שעלולות ליפול בטקסט. אלה דברים שמעסיקים תכופות את מחשבותי, ולאחרונה גם ניהלתי בעניינם ויכוחים מרים בבלוגים אחרים – אבל הסיפור של אמי נדמָה לי פתאום כנִפנוף לשלום מגדה מרוחקת של נהר. כאילו אבא שלי עומד שם ממול, בצד השני, ואומר: "הנה, תראי. אותי זה עניין. גם לי זה היה חשוב. אולי בכלל ירשת את ההתעניינות הזאת ממני."
*
פריסות שלום בלתי צפויות מעולמות רחוקים. יש בהן כדי לחמם את הלב.
מרגש ומחמם לב
ויחד עם זאת ,תראי עד איפה הזכרונות שלנו ושל אחרים מוליכים אותנו..
אהבתיאהבתי
מוליכים לעבר הגדה שממול, נראה לי…
אהבתיאהבתי
יש דברים שלא מובנים בהגיון פשוט. אולי זה בא מבפנים, מהלב
אהבתיאהבתי
אני לא חושבת שיש כאן משהו על-טבעי. זה לגמרי הגיוני – רק צריך לשים לב. וזה נחמד כשזה קורה.
אהבתיאהבתי
אמרת: לשים לב.
שמת לב?
לא כל אחד מצליח לשים ליבו לאשר בליבו ובלב האחרים.
את כן!
אהבתיאהבתי
אהבתיאהבתי
מדהים, כמה רבדים נסתרים מרכיבים את הווייתנו, ולפעמים אנחנו מקבלים הזדמנות מופלאה להציץ בהם, אפילו לרגע קט.
ריגשת אותי >:D<
אהבתיאהבתי
זה אולי לא כל כך מסתורי. סתם קורים דברים כאלה לפעמים – שקשר שיש לנו עם אחרים קיים גם כשהם כבר אינם.
אהבתיאהבתי
כולנו רקמה אנושית אחת חיה… זה מרגש לראות עד כמה אנשים משפיעים וחיים זה בלב זה.
אהבתיאהבתי
המתים ממשיכים לחיות בזכרוננו. ועד כמה שאני יכולה לשפוט – רק שם.
אהבתיאהבתי
ה’רק’ הזה הוא המון בעיניי. יותר אפילו מה DNA שעובר מדור לדור. כשאני מודעת לזה, כשאני מקדישה מחשבה למשמעות של החיבור האנושי העל דורי, על זמני, על גיאוגרפי הזה, זה מרגש נורא…
ותחשבי על זה שגם בינינו, דרך הבלוגים, עוברים ביטים של נוכחות כזו, רצועות זיכרון ורגש…
אהבתיאהבתי
זה באמת מרגש – האופן שבו אנשים שחיו והשפיעו עלינו ממשיכים להשפיע ולהשאיר את חותמם. זה לא מעט – אני מסכימה אתך.
אהבתיאהבתי
>:D:D:D<
אהבתיאהבתי
>:D<
אהבתיאהבתי
אילו הפתעות מצפות לנו. מאד נהניתי לקרוא על דרישות השלום שקיבלת. זה מעורר תקווה וגם מוכיח שאנשים חשובים לנו ממשיכים לחיות בזכרוננו, אנו יכולים להעזר בהם ואפילו לנהל איתם שיחות.
אהבתיאהבתי
מסתבר שכן. לפעמים זה יוצא כך, ויש בזה הרבה נחמה.
אהבתיאהבתי
עדה, תוכלי לפרסם את השיר שכתבת בילדותך ,באיזה גיל ועל איזה מילה מדובר? (אינך חייבת כמובן, אך אשמח ובטוחני שגם קוראייך .תודה)
איזה חוסר רגישות גילו מדריכת קבוצת הדרמה, ועורכי העיתון בו פורסם השיר.. ממש מרגיז..
ערב טוב לך >:D<
אהבתיאהבתי
את השיר אינני זוכרת, והגיליון ההוא כבר מזמן איננו בידי. אני רק זוכרת במעומעם שהיה מדובר באיזו תחרות לכתיבת שירים וסיפורים בנושא אירוח, ואני מניחה שהייתי כבת שמונה או עשר. אם אינני טועה, הזכרתי בשיר ילדה בשם איילת (התכוונתי לסגול ביוד ובלמד, אבל לא עלה על דעתי אז שצריך לנקד), והיות שהשם הזה היה אז הרבה פחות נפוץ מאשר כיום, ניקדו שם בטעות אילַת, כשם העיר – מה שהקטין את מספר ההברות משלוש לשתיים ופגם במקצב.
ובעניין העריכה: זה כנראה בלתי נמנע. במחזות יש אילוצים של זמן, וכיוצא בזה, ובעיתון ההוא נעשתה הטעות כנראה בתום לב.
ליל מנוחה וחלומות פז!
אהבתיאהבתי
פוסט כל כך שונה ממך
גורם להכיר אותך יותר.
מחמיא שבחרה בך אלמנתו לשמירת הרשימות.
סיימת נפלא >:D<
אהבתיאהבתי
אבל גם זה אני…
>:D<
אהבתיאהבתי
התיאצת עם אדם מת. או שאולי הוא חי דרך הרשימות שלו?איזה רצף אסוציציות יפה הבאת כאן.
אהבתיאהבתי
התייעצתי עם עיזבון. אבל זאת היתה הרגשה מאד טובה למצוא את מה שחיפשתי בעזרתו.
אהבתיאהבתי
השגיאות האלה כנראה בלתי נמנעות. אני זוכרת שפרסמתי 2 שירים באנתולוגיה וכמובן שנפלה שגיאה בהדפסה, באחד מהשירים למרות שבהגהה תיקנתי.
כשקראתי את השיר לפני הקהל היה חשוב לי לקרוא נכון.
לקרוא את דרישות השלום האלה היה מצמרר, זה מוכיח שחיינו קצרים מהחומר שנשאר אחרינו.
אהבתיאהבתי
זה ניסוח מצויין, "חיינו קצרים מהחומר שנשאר אחרינו".
אהבתיאהבתי
קצת נדמה שלא התכוונת לכתוב דווקא על זה. כאילו הצבעת על משהו, אבל האצבע הסתירה קצת ממה שרצית להגיד באמת. כאילו והגשמת את מה שאבא שלך אמר, אבל את הפעם היא העורכת של עצמך 🙂
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת, דווקא נדמה לי שכתבתי את מה שרציתי לכתוב…
אהבתיאהבתי
סליחה, אם כך. יכול להיות שזו הפרשנות שלי
אהבתיאהבתי
לא נורא.
אחרי הכל, כל אחד יכול לפרש בדרכו.
אהבתיאהבתי
קריצה גנטית 🙂 – זה מאוד מרגש, מה שכתבת. הקריצות הגנטיות האלו שמופיעות להן בדברים הקטנים כל כך.
– והיכולת שלך לשים על זה את האצבע ולהסביר – מקסים.
אהבתיאהבתי
זו מין הרגשה כזאת שפתאום את מקבלת דרישת שלום. זה מאד נחמד, ולא מפחיד בכלל.
ותודה.
אהבתיאהבתי
כך אנחנו מקרינים דרך חיינו את חיי הקרובים לנו.
אנו עשויים מכלכך הרבה זיכרונות והיזכרויות שאיננו יודעים בכלל עליהם.
כלכך יפה כתבת 🙂
אהבתיאהבתי
זה יפה, איך שניסחת את זה.
ותודה.
אהבתיאהבתי
הרי את מזמן מצטיירת בעיני כבחורה של "על קוצו של יו"ד".
הגהה, פרטים קטנים. מעט המסתיר את המורה… זו את!
אהבתיאהבתי
אני רק מקווה שבכל זאת לפעמים אני רואה גם את התמונה הכוללת…
אהבתיאהבתי
באמת דרישות שלום מהעולם שמעבר.
תארת זאת באופן מאד נוגע ללב.
אהבתיאהבתי
כך באמת זה נדמה לפעמים: כמו נגיעות קטנות מעולמות אחרים. וזה יכול לגרום הרבה נחת.
אהבתיאהבתי
כמה רגשו אותי שני הסיפורים …..
זה מראה לי , שכנראה אין שום דבר קורה במקרה .
אם יודעים לעשות את ההשלכות המתבקשות , מוצאים קשר .
יופי של כתיבה .
אהבתיאהבתי
תודה, דבורה.
כן, הכל קשור.
אהבתיאהבתי
הזכרונות והגעגועים לרגעים של פעם לילדותתראי אך אביך נופף לך…זה לא רק הענייןזה הגעגוע!…זה תמיד מעלה חיוך…עם דמעה! >:D<
אהבתיאהבתי
>:D<
אהבתיאהבתי
וזה עוד אחד מהדברים הנחמדים בכתיבה כאן
את אדון לעצמך ואף אחד לא מוסיף ולא גורע למתקן ולא משנה
רק את והדברים והקוראים
אהבתיאהבתי
כן, וזה כך לא רק בגלל שזו בלוגיה, אלא בגלל שזו כתיבה לא מקצועית. ברגע שזה הופך מקצועי, ושנכנסים שיקולים כלכליים (שקשורים, אם כי לא בהכרח באופן הדוק, לשיקולי בקרה ואיכות), הכותב כבר איננו אדון לעצמו.
אהבתיאהבתי