א-פרופו הגשם:

סמוך ל- Wicklow שבדרום-מזרח אירלנד בחר עבורנו ראש המשפחה מסלול הליכה בן שעתיים,  המתפתל בין יערות ואגמים ופסגות הרים.  זה לקח יותר משעתיים, בין השאר משום שבניגוד לארץ הקודש,  שבה מחושבים המסלולים על פי  זמן-הליכה ברוטו (כולל מנוחות,  צילומים ותלונות סתם),  מחשבים האירופאים  את זמן ההליכה נטו.  עצרתם להשתין בדרך?  זב"שכם. 

ברגע שהתחלנו ללכת התחיל לרדת גשם.  זו איננה תופעה נדירה באירלנד,  גם לא באוגוסט,  אבל אנחנו הרגשנו כגיבורי אגדת-פלאים.  מובן שסחבתי אתי מטרייה אל מעבר לים,  אבל בתחילת המסע הרגלי החלטתי להשאיר אותה באוטו  –  גם כי הייתה כבדה מדי,  וגם,  בינינו,  מי כבר הולך במסע רגלי על פסגת הר גשום עם מטרייה (התשובה:  אף אחד;  מי שיש לו שכל נשאר ביום כזה בבית).

מדי רגע התמעטו המטיילים הנבונים סביבנו,  עד שנשארנו בבדידות מזהרת  –  אבל לא איש כראש המשפחה יוותר על טיול מתוכנן.  הגשם אמנם לא היה חזק במיוחד, וכל העניין דמה יותר להליכה בתוך ערפל  (מה שהשפיע לרעה גם על הראות,  כמובן;  ואף על פי כן היה המראה מהמם),  אבל בכל זאת אחרי כחצי שעה כבר היינו רטובים למדי. למרבה המזל הגנה עלינו העלווה העשירה של היער כמיטב יכולתה,  וגם לא היה חשש לברקים:  זה היה גשם רגוע.  בשלב כלשהו  נפל עליי רעב כבד,  אבל היה לנו רק תפוח (ראש המשפחה אינו הולך לשום מקום בלי תפוח),  ואני נאלצתי להסתפק בו,  למרות שאינני מחבבת תפוחים. 

כשהלכנו בראש ההר (קרחת-יער עם סבך עבות מאד משני צידינו),  נעצר פתאום מולנו תיש:  זוקף ראש עם זקן וקרניים וכל השפִּיל,  עומד באמצע השביל במרחק של כחמישים מטרים מאתנו וסוקר אותנו בהבעה של – 

By hook or by crook ,  בחיים אני לא נותן לכם לעבור.

ומה נעשה?  ולאן נלך?  אי אפשר,  אחרי שעה וחצי של הליכה במסלול-טבעתי-של-שעתיים,  לחזור לאחור. 

–  אין מצב שהוא נותן לנו לעבור,  אמרתי.  הרי הוא ראש השבט,  אבי האומה,  על פיו יישק דבר.

אבל ראש המשפחה לא ויתר:

–  בואי,  בואי,  אמר לי,  אל חשש.  בצ'יק אני משכנע אותו לזוז הצידה.

אין לי מושג מה הוא תכנן לעשות,  אבל למרבה המזל,  כשהתקרבנו קצת,  נמלך אבי-האומה בדעתו.  אולי השתכנע שאנחנו מפחידים יותר ממנו (ללא ספק נראנו מפחידים למדי ונוטפי מים,  וגם דיברנו ,  בראש ההר הבודד,  שפה שהוא מן הסתם לא הבין). מכל מקום,  הוא ירד מן השביל ונעלם בתוך הסבך במורד ההר. נשארנו לבדנו בבדידות הפסגה,  כשרק קולות הפכפוך הקלים של הגשם ודנדון-פעמונים של פרות רועות במרעה מרוחק משמשים לנו כבני לוויה.

איזו תמונה סוריאליסטית: גשם עיקש בראש הר אירי,  כל האירים מתחבאים בבתיהם,  ורק כמה אסטרונאוטים רטובים מישראל צועדים על הפסגה,  משקיפים ממנה אל יפי-הנוף המצועף במסך-מִמטָרים,  אוכלים תפוח שהם לא אוהבים ומתעמתים עם תיש.