אתמול בערב ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא "מזימות זרות",  או משהו בדומה לזה (השם המקורי:  The Interpreter)  –  עם ניקול קידמן ושון פן.  העלילה היתה סבוכה למדי  –  משהו על מלחמות באפריקה,   וטרור,  והשירות החשאי והאו"מ.  היות שבו זמנית הייתי עסוקה בעוד כמה דברים,  לא עקבתי אחר העלילה בריכוז הדרוש,  ואני לא בטוחה שהבנתי הכל.  אבל דבר אחד משך את תשומת לבי:  ניקול קידמן סיפרה שם על תרבות הנקמה והאבל בשבט אפריקני מסויים,  "שבט קוּ",  היא אמרה,  ואני אפילו לא יודעת אם זה שבט בדיוני,  או שהוא קיים באמת.  היא סיפרה כך:  כשמישהו שם מורשע ברצח,  זורקים אותו למים כשהוא כפות בחבלים,  מתוך סירה ששטה בנהר.  מכאן ואילך,  מה שיקרה לו תלוי בהחלטה של משפחת הנרצח.  אם הם יושבים בצד בחיבוק ידיים,  הרוצח יטבע,  והצדק ייעשה,  והנקמה תושג.  אבל אם הם רוצים,  הם יכולים לקפוץ לנהר ולהציל את חייו.  במקרה זה אמנם אין נקמה,  אבל יש משהו אחר:  בני משפחת הנרצח מכירים בכך,  שהחיים אינם תמיד הוגנים.  הם בוחרים להמשיך לחיות,  במקום לשקוע לנצח באבל ובנקמה ובצער שאין לו סוף. כי הנקמה,  כך אמרה שם הדמות שגילמה ניקול קידמן,  היא צורה עצלה של יגון:

"Vengeance is a lazy form of grief."

אני חשבתי שזה ניסוח מבריק,  ושמקופלת בתוכו אמת עמוקה מאד,  ורשמתי את הדברים בראשי,  כדי לכתוב אותם הבוקר.  כדי שלא אשכח.