על הבלוגים

הוותק שלי בישרא-בלוג קצר למדי   –   פחות מחמישה חודשים,  אבל על בלוגים שמעתי כבר קודם לכן,  והרעיון של ניהול יומן באינטרנט עורר בי תמיד תמיהה קלה,  שלא לומר חשדנות:  יש סתירה מובנית בין האינטרנט לבין כתיבת יומן.  יומנים,  כפי שלמדתי להכירם בילדותי,  אמורים להיות משהו מסוג "יומנִי הסודי",  שכותבים בו מחשבות כמוסות,  ואז נועלים אותו במנעול מוזהב קטן וטומנים אותו בעמקי המגירה,  ובהמשך מתקוטטים עם האחים הקטנים שמצאו,  וקראו,  וגילו…   אבל עם הזמן גיליתי,  שלסתירה בין "יומן" לבין "אינטרנט" יש כמה וכמה פתרונות יצירתיים,  וכי היומנים הללו משגשגים ופורחים למרות הבעייתיות הגלומה בהם.

 

בספרו סיפור על אהבה וחושך מספר עמוס עוז,  כי בירושלים של ימי ילדותו כולם כתבו וכתבו.  ולמרות השינוי הגדול שחל בחיינו מאז,  דומה שעניין זה לא השתנה.  גם היום,  רבים כותבים וכותבים.  ניהול יומן,  או בלוג,  גם אז וגם היום,  אולי אינו משקף רק את הצורך להביע סודות כמוסים,  אלא גם את הרצון להתבטא ולדעת שיש מי שקורא ומבין.  וכבר נאמר לא פעם,  שגם רבים ממי שכתבו יומנים מן הסוג הישן קיוו בסתר ליבם, שמישהו ימצא ויקרא אותם.

 

בבלוגים רבים שקראתי גיליתי פן פחות מוכר של החברה הישראלית.  מצאתי הרבה פירגון שלא חשדתי בקיומו,  ושאינו בא לידי ביטוי בתקשורת הקונבנציונלית.  גיליתי הרבה רצון טוב,  תשומת לב,  עזרה הדדית ותמיכה.  אפילו נימוסים,  שבאים בין השאר לידי ביטוי בהקפדה של רבים להגיב לתגובות שקיבלו.   (מובן שיש גם גילויים אחרים,  של גסות רוח,  אפילו של שנאה.  אבל הם יחסית מועטים,  וכבר נדונו במקומות אחרים.)

 

מצאתי גם הרבה כשרונות כתיבה:  אנשים שיודעים לספר על מחשבותיהם ורגשותיהם,  ועל אשר קרה להם,  אפילו בחיי היום יום,  מתוך כישרון-הבעה לא מבוטל,  בכתיבה מלאה הומור ורגש.  אני תוהה אם המורים להבעה בבית הספר התיכון יודעים על כך.  דומה שכמו בהרבה עניינים אחרים,  הדור אינו פוחת והולך.  הרגלי הכתיבה-לאור-העששית של ירושלים-שלפני-קום-המדינה לא עברו מן העולם.  הם רק החליפו מֶדיום.