על גדוד הַכִּיבּוּסִיוֹת

משהו נחמד:  אתמול בערב הזעיק אותי ראש-המשפחה לבוא לראות כתבה קטנה בטלוויזיה.  "זה ימצא חן בעינייך",  אמר לי,  ולא טעה.  באתי,  ראיתי,  התמוגגתי:

 

בימי-מלחמה טרופים אלה,  כדי "לא להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת",  מפעיל חיל התחזוקה,  או הלוגיסטיקה,  או יהיה שמו אשר יהיה,  גדוד של כִּיבּוּסִיוֹת.  באמת.  מדובר במשאיות גדולות המכילות מכונות כביסה ומייבשים,  דודי מים,  גנרטורים,  וחיבורים עֲלוּמים לביוב.  גדוד-המשאיות הזה נוסע בצפון ממקום למקום ועוסק בכביסת בגדיהם של החיילים היוצאים מלבנון להתרעננות קלה.  מכניסים את הבגדים המלוכלכים לשקיות מחוררות,  והופה  –  למכונה.  מצידו השני של התהליך הגדודי הזה יוצאות השקיות עם בגדים נקיים ויבשים בתוכָן.

 

בימים כתיקונם אני מבלה חלק ניכר מסופי השבוע בכביסה ותלייה וגיהוץ של מדים מלוכלכים ומלוכלכים-יותר,  ובשבועות האחרונים תהיתי מי מכבס עכשיו את כל המדים-המלוכלכים-עוד-הרבה-יותר של כל החיילים שאינם מגיעים הביתה לשבת.  בשיחות טלפון חטופות שבהן ניסיתי לברר את השאלה (כולל בשיחות-הד"שים החמודות והזכורות לטוב מן הימים של טֶרֶם הֱיוֹת הפלאפונים) קיבלתי תשובה אחידה: "אל תדאגי,  אנחנו מסודרים".  עכשיו אני מבינה איך.

 

חשבתי ביני לביני שלא אתנגד אם,  בסוף המלחמה,  ישלחו גם אלי איזו מִינִי-כיבוסית-גדודית לשימוש ביתי בסופי שבוע.  במחשבה שנייה החלטתי,  שכשתיגמר כבר המלחמה הזאת,  אשמח לכבס את הכל בעצמי.