לאחרונה אני נזכרת תכופות בשיר הוותיק "ג'ורג'יה" של ריי צ'ארלס.  למילותיו לא הקשבתי אף פעם בתשומת הלב הראויה,  אבל המנגינה מעלה בדמיוני שדות כותנה אינסופיים של הדרום האמריקני,  פרושים בתוך השמש הקופחת,  ואחר כך בעת-דמדומים,  כש"הזמן הולך לאיטו",  כפי שנדמה לי שתיארה זאת מרגרט מיטשל איפה-שהוא בספרה חלף עם הרוח.

 

בשבילי נקשר השיר הזה גם למלחמת המפרץ הראשונה   –   משמע,  הוא נתלש באכזריות ממקום הולדתו ונשתל,  שלא בטובתו,  בתוך המזרח התיכון המוטרף שלנו.  וזאת בשל הרעיון הגאוני שהגו אז ברשות השידור (או בפיקוד העורף),  לשדר בַּלילות שֶקט ברדיו, ב"גל השָקט",  כדי לאפשר לכוחותינו המרוטים לישון ולהתעורר מספיק מהר במקרה הצורך (כלומר,  במקרה של סקאד שעושה את דרכו אלינו בחשכת הלילה;  שאז היה אמור הגל השקט להתעורר לחיים ולשדר קולות-זוועה של אזעקה,  מה שהיה מחייב את כוחותינו לקום ולארוז את ילדיהם בממ"טים או להלבישם מסכות-עם-מפוחים ולהניח מגבות רטובות בסדקים שמתחת לדלתות,  ועוד כיוצא באלה מעשים תמוהים).

 

בקיצור,  כדי לא לפספס אזעקות ליליות נהגנו עד אז לישון עם רדיו דולק,  והמלל שבו טרף את שנתנו.  אבל כששמע ראש המשפחה על הגל השקט,  הוא הצליח לשכנע אותי לסמוך על הפטנט המרגש ולהפעילו בלילות.  אני אמנם לא מאמינה בגלים שקטים (ומי יבטיח לי שכיוונתי את הרדיו לגל הנכון אם לא שומעים כלום?),  אבל בסוף נכנעתי.

 

בלילה הראשון בו ישנו עם הגל השקט היו כנראה גם המפעילים של סוללות הטילים במערב עיראק עייפים מאוד,  כך שנפלה עליהם תרדמה והם ישנו שנת ישרים ולא הטרידונו עד הבוקר.  ובבוקר,  אחרי שינה טובה למדי,  התעוררתי פתאום לצלילים מפתיעים:  הגל השקט התחיל לשדר פתאום את "ג'ורג'יה".  תחילה את מלודיית הפתיחה של השיר,  בצלילים שקטים וענוגים,  ואחר כך,  תוך הגברה עדינה והדרגתית של הווליום,  את כל השאר;  ואז בירך דן שילון את מאזיניו הרדומים בבוקר טוב והזכיר להם (כלומר לנו) איפה הם נמצאים   –   והגל השקט הפך לגל-רגיל. אבל בשניות ההן שלפני שהוא התחיל לדבר התקשיתי להבין איך קרה ששדות הכותנה האינסופיים של ג'ורג'יה נחתו פתאום בחדר השינה המסויט שלנו,  בין כל הניילונים והסלוטייפים.

 

מאז נקשרה נפשי ב"ג'ורג'יה".  לא נראה לי שזה שיר שמח במיוחד,  אבל יש בו איזו איכות של שקט ושל ביטחון בהמשכיותו,  ובימים הטרופים ההם   –  כמו גם בימים הטרופים האלה  –  יצא לבי בדיוק אל האיכות הזאת.

 

הנה.

38 מחשבות על “

  1. לפני נצח, לגננת של בני קראו ג’ורג’יה. יהודיה כשרה מבית טוב , מעמד בינוני מניו ג’רזי. וכשהיפה ההתחתנה לבסוף ניגנו בחתונתה את השיר הזה.  כל אחד והזכרון שלו. 

    אהבתי

  2. לא הייתי אז בארץ כך שנמנעה ממני החוויה הנוראית הזאת. רק שאלה קטנה מתי בדיוק היתה מלחמת המפרץ השניה? או שמא היא מתכוננת לקרות

    אהבתי

  3. אוי מלחמת המפרץ הראשונה,הייתי אז נסיך תל אביבי,רווק ויחד עם זאת עת נפל הטיל הראשון נסתי בשיירת מכוניות לא נגמרת ליבנה בה גרו אז זוג חברי הטובים
    דבר אחד טוב יצא מהמלחמה ההיא,הכרתי את אישתי,בליינד דייט עם מסיכות אבך,מי היה מאמין

    וג’ורגיה מזכיר לי דווקא את הסרט

    אהבתי

  4. ריי צ’ארלס אהוב עלי בכל מה שעשה. אני כמובן זוכרת את נחמן שי בגירסה המרגיעה שלו, שתו מים, ואת השיר ’אני אוהב שוקולד’ שהיה השיר הראשון שנגנו משום מה בכל פעם שניתן אות הרגעה.

    אהבתי

  5. קטעים אתי, אף פעם לא הבנתי שזו ג’ורג’יה, חשבתי שזה על אישה ששמה ג’ורג’יה… דווקא בביצוע הזה יותר מרגישים את הגעגוע לחבל ארץ. אני הכרתי את הביצוע של קליאו ליין אבל אין אותו ביוטיוב.
    כל כך יפה תיארת איך שדות הכותנה נחתו פתאום בחדר השינה שלכם 🙂

    אהבתי

  6. מדהים אילו אסוציאציות צלילים וגם ריחות עושים לנו ומתקשרים לנו עם דברים לכאורה לא קשורים……
    "ג’ורג’יה" ומלחמת המפרץ…..
    מדהים!

    אהבתי

  7. גם ללא כל קשר למלחמה ההיא, זה שיר נורא עצוב.
    משנות השישים ועד שנות השמונים, שדות כותנה רבים עברו בשדותיה של ישראל גם…
    אני זוכר בעיקר את אלה שלאחר יום כיפורים ההוא…

    אהבתי

  8. גם אצלי  כמו אצלך השיר הזה מעורר געגעגוע ולא ברור למה. שיר של צביטה כזו, של משהו רחוק.

    אני אוהבת את הרגעים האלו שקורים לפעמים שבהם שיר מוצלח מצליח להסתנן בדיוק ברגעים שאנחנו מתעוררים עוד לפני שכל החושים ממש חדים ואז זה חודר ישר בלי פילטרים למקומות הכי עמוקים. יש בזה קסם.

    אהבתי

כתוב תגובה ללי לבטל